parallax background

כתר ביער – כוכבי אור

כתר ביער


הצעיר נכנס בצעדים מהירים לגינה, תר בעיניו אחר מבוקשו. לכשלא מצא, החל סובב בין השבילים, הרהור שובב חולף במוחו, "גינה יפה מאוד, זה היה יכול להיות די נחמד, אלמלא שהגורמים שהביאו אותי לכאן בכלל לא נחמדים…".

הוא סיים להקיף את כל הגינה, ובלית ברירה נכנס פנימה אל המבואה ניגש לקבלה, "סלחו לי, היכן אוכל לפגוש את מר הרצליך?"

הפקיד הרים אליו מבט עייף, כל שבוע הצעיר ניגש עם אותה שאלה, "הוא נמצא בקומה השלישית, בחדר מספר 301".

הצעיר ניגש למעלית לוחץ על הכפתור, ובעודו עולה במעלית גיחך לעצמו במרירות, "כל שבוע אני מחפש אותו בגינה, ולבסוף אין לי ברירה ואני נכנס למקום המדכא הזה, וכי מה חשבתי, שהוא יחכה עלי בגינה…".

המעלית הגיעה לקומה השלישית, והצעיר דפק קלות על דלת חדר 301. לאחר רגע נכנס פנימה, מורח על פניו חיוך רחב, "שלום אבא".

הזקן הרים את ראשו בעייפות, "שלום זלמל'ה, אני כל כך שמח לראות אותך, אתה בודאי יודע שמשבוע שעבר ועד עכשיו אף אחד לא היה כאן".

"כן אבא", ענה זלמן כשהוא גורר כסא ומתיישב לצידו של אביו. הביקור השבועי היה כאויר לנשימה לאביו, לאחר שהאם נפטרה ואותות הזקנה נתנו את אותותיהם, נאלצו הילדים להעביר את האב למושב זקנים, והיות ובתיהם היו צרים מהכיל אפילו את ילדיהם שלהם. ועם הכאב הרב, הבטיחו הילדים לעצמם שיקפידו על ביקור קבוע אצל האב.

אך למעשה, עול החיים והטרדות שמתחדשות בכל יום מנעו מהם מלקיים את מצות כיבוד הורים, והיחיד שהקפיד להגיע לאביו בכל שבוע היה הבן הצעיר, זלמן. הביקור במושב הזקנים העיק עליו מדי שבוע, והוא השתוקק להפטר ממנו, אך האחריות מנעה ממנו מלהפקיר את אביו.

*

כמו בכל שבוע, הושיב זלמן את אביו על כסא הגלגלים, ויצא עמו לטיול קצר בגינה שהקיפה את המעון. האב לא חדל מלגנוח ולהתאנח, וזלמן ניסה לעודד אותו, "אבא, תראה, זכית ברוך ה' להקים דורות ישרים ומבורכים, כל צאצאיך הולכים בדרך התורה, על מה אתה מתאנח כל כך…".

מראה פניו הקמוטות של מר הרצליך היה מעורר רחמים, בעוד בנו מוביל אותו בכסא הגלגלים. לאחר סיבוב קצר עצר זלמן מתחת לעץ רב פארות, והתיישב לצידו של אביו על ספסל. מר הרצליך התבונן בבנו ונם לעברו, "מה אתה יודע… אתה איש צעיר וחזק, היו ימים שגם אני הייתי כזה, מי לא הכיר את העסקן מר הרצליך, כל אחד שהיה זקוק לטובה כלשהיא פנה אליי, מדי יום הייתי מוזמן לאירועים שונים, אותם התבקשתי לכבד בנוכחותי ולשאת דברים, אבל היום בקושי זוכרים אותי…".

בפיו של זלמן לא היה מענה, והוא ביכר לשתוק. אך האב המשיך במונולוג העצוב, "לפעמים אני עוד מוזמן לאירועים שונים, אנשים נהנים להציג את מר הרצליך העסקן המפורסם, אבל אף אחד לא יודע שלאחר האירוע אני חוזר לכאן, לשבוע נוסף של שעמום מכלה לב ונפש… נקודת האור היחידה שלי, היא הביקור השבועי שלך אצלי".

זמן מה ישבו האב והבן בגינת המעון, עד שהשעה דחקה וזלמן התרומם נוטל את כסא הגלגלים בחזרה לקומה השלישית. בעודם עולים במעלית נפנה האב לזלמן, "אבקש ממך טובה, מחר בערב יתקיים סיום הש"ס לנכדי, בנו של בני הגדול, הם זכרו להזמין אותי, אבל כמובן לא טרחו למצוא רכב שיביא אותי לאולם, האם תוכל לקחת אותי מחר בערב…".

זלמן השיב בחיוב, ולמחרת בערב היו בדרכם לאולם. כשהגיעו כבר היתה הסעודה בעיצומה, וילדיו של מר הרצליך קמו לכבודו ממקומם, מושיבים אותו בשולחן הכבוד. הם התפארו בנוכחותו של הסב הנכבד, והרעיפו עליו דברי תודה.

עם סיום האירוע החזיר זלמן את אביו למעון ההורים, אך למרות השמחה שהיתה באירוע היו פניו של האב זעופות, "רק כשהם צריכים אותי הם יודעים לכבד אותי…".

הביקורים אצל אביו הפכו קשים יותר ויותר לזלמן, קשיי החיים תבעו ממנו לעבוד יומם ולילה, ושלושת השעות השבועיות היו בשבילו מסירות נפש של ממש. כל שבוע מחדש היה נלחם עם עצמו, 'לבוא או לא לבוא', אך בסופו של דבר הכריעה מצות כיבוד אב את כף המאזנים, והוא מצא את עצמו שוב במעון המחניק…

*

שנים חלפו והאב הלך והזדקן, מחלות שונות תקפו אותו השכם והערב. וביום אחד מצא את עצמו בבית החולים במצב אנוש, כשהרופאים אינם מעניקים לו ימים רבים לחיות.

כשחש שיומו האחרון קרב והולך, זימן אליו בדחיפות אל ילדיו. לאחר שעות ספורות כבר עמדו כולם סמוך למיטתו, והוא החל לדבר לפניהם בקול חלוש, "ילדיי היקרים, אני חש שימיי ספורים, ולכן הזמנתי אתמול עורך דין שיכתוב בשבילי צוואה על כל נכסיי, ובכדי למנוע מריבות וחוסר הבנה, קראתי לכם להסביר לכם את הצוואה".

הבנים ניסו למחות על דבריו, אך הוא לא הניח להם והמשיך לדבר כשהוא פותח בסיפור עתיק, "היה היה מלך גדול שיצא בימי הקיץ למסע ציד, ובכדי שהשמחה תהיה מושלמת, השאיר את בגדיו המלכותיים בארמון, ויצא למסע לבוש בבגדי ציידים.

אך לפתע השתבשו התכניות, ובהיותם בעומק היער החל לרדת גשם זלעפות, הגשם התחזק והפך למבול של ממש. שרי המלוכה שליוו את המלך פחדו מהגשם ואצו לחפש לעצמם מקום מסתור. המלך נותר בודד ביער, ללא כל שומרים ומשרתים. שעות ארוכות הסתובב ביער קפוא ורועד מקור, עד שהגיע לביתו של כפרי אחד שהתגורר סמוך ליער.

האיש הכפרי כמובן לא זיהה את המלך שהיה לבוש בבגדי הצייד הפשוטים, אך הוא אירח את המלך בשמחה, העניק לו בגדים חמים, והגיש לו מרק גריסים חם ומהביל. המלך שהיה כל כך עייף ומותש ממאורעות היום, התענג על המרק, עד שחש שמעולם לא טעם מרק טעים שכזה. לאחר מכן השכיב הכפרי את המלך לישון על יד התנור, עד שיחזור לאיתנו.

למחרת פסק הגשם, ושרי המלוכה החלו לחפש את המלך בין עצי היער, עד שהגיעו לביתו של הכפרי, וראו את המלך יושן על התנור.

השרים פנו אל המלך וביקשו ממנו שישוב עימם אל הארמון, אך המלך סירב ואמר להם, "כשאני הייתי בודד ביער, אף אחד לא זכר אותי, כולכם התפזרתם ודאגתם רק לעצמכם… רק הכפרי הפשוט הזה עזר לי, ואצלו טעמתי טעם מתוק כל כך, לכן אני רוצה שהכפרי הזה יביא אותי לארמון כשאני לבוש בבגדים שלו, הוא יושיב אותי על כסא המלוכה, והוא יניח את הכתר על ראשי…".

הזקן החל להשתעל, כבר זמן רב שלא דיבר דרשה כה ארוכה, אך לא היה לו זמן להשתהות, "כל הנכסים שבביתי יתחלקו שוה בשוה בין כל הילדים, אך יש לי דירה נוספת שקניתי בצעירותי במרכז העיר, ואותה אני מוריש לבני הצעיר, זלמן. כיון שהוא ליווה אותי וכיבד אותי בזמנים הקשים, כשהייתי בודד ואף אחד לא היה איתי, הוא כיבד אותי באמת…".

*

מעשה זה סיפר רבי נחמן מברסלב, והמסר שלו הוא: "השם יתברך יכבוש את המלחמה האחרונה רק עם הפשוטים אומרי תהלים בפשיטות".


(ליקוטי הלכות הל' ברכת הודאה ה"ד)

 

למסירת פדיון נפש
נגישות