אבא יקר, שים לב: הפכת להיות גם השופט, גם הקטיגור וגם המוציא לפועל

לרכישת הספר אבני דרך, המדריך לחינוך יהודי, משיעורי הרב עוזיהו אלכורת שליט"א, הקש כאן

חנוך לנער על פי 'דרכו' – הדרך שלו…

ה'פלא יועץ' כותב בערך 'אהבת הבנים והבנות':

"הכלל הוא, לפי דעתו ומידותיו של בן האב צריך להתנהג עמו, באופן שלא יחטא. ואם יחטא לו ימהר למחול לו לבל ייענש בנו בסיבתו, ולא ידקדק כל כך עמהם, ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה, ולפעמים יבטל רצונו מפני רצונם".

שים לב, ה'פלא יועץ' כותב, שיש מקרים שבהם טוב יותר להתעלם ממעשיו של הבן!!

פעמים קורה והבן כבר נתפס בקלקלתו פעמיים או שלוש באותו היום ובא על עונשו. ולכן, אם הבחנת באותו יום שהבן שוב נפל במעשה שלילי, עדיף לא להשתהות סביבו, שכן נוכחותך במקום תאלץ אותך להגיב, תגובה שבמקרה זה עלולה להיות מיותרת ומזיקה.

ולכן, במקום להגיב לאירוע המקומי, ננצל את ההזדמנות להבין בצורה עמוקה יותר את 'דרכו' של הילד, את תכונותיו ומידותיו, ונפנה את מאמצינו לחנכו בנושא שבו הוא מגלה קושי.

תגובות למעשיו של הילד דורשות תכנון מקדים, שליטה עצמית וסבלנות. כדאי לסבול סבל פעוט מהתנהגות הילד בהווה, מאשר לסבול בעתיד, חלילה, סבל גדול יותר – אם נגיב באופן שגוי וללא שיקול דעת.

תגובות על פי אירועים – אינן חינוך!!

רוב ההורים טועים בנקודה זו ומגיבים על כל מעשה ומעשה…

לדוגמא, הילד מברך ברכת המזון ושמת לב שהוא דילג על תיבה מסוימת. בדרך כלל התגובה אינה מאחרת מלבוא: "תחזור, למה דילגת?" הילד צועק ואתה שוב מגיב מיד: "למה אתה צועק?"…

וכן על זו הדרך, כל אירוע גורר לאחריו תגובה. אינני אומר לא להגיב בכלל, אבל חינוך לא היה כאן!!

גם כשמגיבים צריך לדעת מה היא הדרך הנכונה להגיב, ואם בכלל… התגובה איננה מהווה אמצעי חינוך כלל ועיקר!

ונסביר: אם הילד טרק את הדלת ואמרתי לו "תפסיק לטרוק דלתות", לא חינכתי אותו לעדינות. אם הילד צעק ואמרתי לו "תפסיק לצעוק", לא חינכתי אותו לדבר בנחת, לא חינכתי אותו לתת את הדעת על כך שהבריות לא יסבלו מנוכחותו. אם הילד מתבטל, או קם מאוחר, ואמרתי לו "עד מתי, בטלן, תישן?", לא חינכתי אותו לחריצות, גם אם לבסוף הוא קם.

'מקרים ותגובות' אינם בכלל חינוך!!

נכון, ישנם מעשים המחייבים תגובה. אם הילד בזמן הארוחה תופס את הקערה, ועומד לשפוך את התבשיל עליו או על השולחן, וישנו חשש שיכווה ויש בזה איסור של 'בל תשחית', תגיב. אך במקום לצעוק ולהעיר, אפשר להגיב גם בתגובה לא מילולית, פשוט לקחת ממנו את הקערה, לסדר את הכפית, ולומר בנעימות: "תראה, אם תאכל ככה, אז יפול פחות". בכך חסכת ביקורת ונמנעת ממנה.

וגם במקרים הללו, שבהם אתה מחויב להגיב, תזכור – לא חינכת! היית שוטר טוב, סדרן טוב, סדרת את העניינים בצורה נפלאה, אבל לחנך – לא חינכת!!

'חינוך' פירושו: תכנון ארוך טווח!

מהי, אם כן, הדרך לחנך ילד, כאשר שמת לב להתנהגות שדורשת התייחסות?

ובכן,

המקרים צריכים לגרור תגובות – אך לא מיידיות…

ההתנהגות השלילית של הילד, מהווה הזדמנות לדעת ולהכיר את דרכיו ואת טבעו. לקחים הנלמדים בחיי היומיום של הילד, מהווים דרך ונתיב בחינוך, והכרה במידות הלא טובות אשר שוכנות בנפש הילד.

כאמור, חינוך הוא הפנמה של דברים טובים ומשיכת רצונו של הילד לכך. עכשיו, לאחר שגילינו וזיהינו את המידות הרעות שבו, אנו יודעים היכן להשקיע בחינוך הילד, ועל ידי זה להטותו אל דרך הטוב.

אם גילית שהילד מפוזר, הן מכך שראית את התיק שלו, או את התא שלו בהארון, או על ידי סגנון אכילתו ולבושו, זה הזמן לטפל בנושא סדר ונקיון, ולהפנים בו אהבה לסדר ונקיון.

אם זיהית שישנו ילד שנפגע בכל הזדמנות, כעת תדע שעליך להקדיש תשומת לב לנושא. ישנם הורים שיאמרו לילד "תפסיק לבכות, תפסיק להיות ילד. מה, אתה ילד קטן?" נניח שאותם הורים ינחלו הצלחה והילד יחדל לעת עתה מלבכות, אך הם לא השיגו חינוך.

הילד זקוק להכנה לחיים, הכנה לעבודת ה' שלו.

הרי יגיע זמן שהוא יהיה בחור בישיבה, והוא עלול להפגע מחבר, או אפילו מראש הישיבה שלו, ואחרי כל פגיעה כזו הוא לא ילמד יומיים… הוא יהיה טרוד ראשו ורובו בהעלבות ופגיעות, והוא עלול לגדול עם הארץ…

הלכך,

עלינו להעניק לו את החינוך הנכון כבר עכשיו, על מנת שיניב פירות גם בעתיד. יש לבדוק ולחפש בכל ילד את היסוד והשורש של רגש זה המושרש בו, ולבדוק כיצד נוכל ללמדו להתגבר על תכונת הפגיעות היתרה.

אולם, אם נתעסק בפרטים בלבד ונתייחס רק לאירוע המקומי, ונחשוב שאם כיבינו את האש לעת עתה, פתרנו את הבעיה, החמצנו את ה'חנוך לנער על פי דרכו', ולא הגענו ולא נגענו בדרכו של הילד, לא טיפלנו בבעיה…

הפכת להיות גם השופט, גם הקטיגור וגם המוציא לפועל. פתחת בית משפט, ואתה השופט הראשי…

אבל חינוך לא היה כאן!

לרכישת הספר אבני דרך, המדריך לחינוך יהודי, משיעורי הרב עוזיהו אלכורת שליט"א, הקש כאן

נגישות