בדמייך חיי…

בדמייך חיי…

ואומר לך בדמייך חיי, אלו דם המילה ודם הפסח

אחד מהנקודות בפרשתינו, נקודה שיש לה משמעות עמוקה וכואבת מאוד ששייכת גם לזמנינו, היא הנקודה של ה'קשר דם' שלנו עם בורא העולם.

בליל מכת בכורות, עת ישבו כל בני ישראל לסעוד את סעודת ליל פסח הראשון של העם היהודי, הורה הקב"ה לבצע סימן על הדלתות למען ידע מי שיבוא להכות בבכורי מצרים, להבדיל בין בית מצרי ליהודי.

והסימן היה דם, למרוח מדם קרבן הפסח על המשקוף, וזה יהיה לאות להינצל הבית הזה מהמשחית, ולדלג עליו.

הדם הזה, של קרבן פסח זה מפגש הדם השני באותו לילה.

קדם לו דם המילה. מחמת אחד מהתנאים הנצרכים לאכילת קורבן הפסח היה קיום מצוות ברית המילה. "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח וכו' וְכָל עָרֵל לֹא יאכַל בּוֹ" כך שבני ישראל היו חייבים למול את עצמם לפני הקרבת קורבן הפסח על מנת שיוכלו לאכול ממנו.

ואומר מדרש 'שכל טוב', מלמד שלא מלו ישראל במצרים כלומר בזמן שיעבוד מצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך הקב"ה את המצרים לשנוא אותם…ועכשיו כששחטו ישראל את פסחיהן, היו המצרים חורקין שן עליהם…

אמרו ישראל: מה נעשה, אם לא נקיים מצוותיו של הקב"ה, הרי הוא מניחנו, ובאין המצרים והורגין אותנו על ששחטנו את תועבתם.

מיד מלו כולם, והיה מתערב דם המילה ודם שחיטת פסחיהם זה בזה, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי".

ומיני אז, ועד ימינו אנו, עובר הקשר הזה, קשר הדם בכל פעם שישראל מתקרבים ומתחברים לאביהם שבשמים…

נגישות