בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק א’

קישור לפרק קודם >>>
בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – הקדמה

– פרק א’ –

כ”א אלול שעה 03:00 לפנות בוקר

הפקידה ב’צ’יק – אין’ שואלת אותי: לאן? אני עונה לגרמניה. לבאלרוס? היא שואלת, ואני נכנס ללחץ למה זה אכפת לה?!? שמועות שונות כבר מסתובבות על עיכוב ומניעת חרדים מלטוס לבלארוס, עניתי “כן” מחוסר ברירה, הייתי מוכרח שתסדר לי כרטיס עלייה למטוס בגרמניה, חששי התבדה כשהיא הושיטה לי את הכרטיסים והדרכון ו”נסיעה טובה”.

אין זמן כל כך להיכנס לבית חב”ד, אבל אי אפשר בלי, נכנס, עושה סיבוב, פוגש חסידי ברסלב מכל הארץ זרוקים בחדר המבוא ובפיהם סיפורים שונים שהבריח התיכון של כולם הוא הכמיהה להגיע לאומן, אחד נוסע ללונדון ומשם ימתין להמשיך לאומן, הוא מפחד להמתין בארץ, מחמת החשש שמרחף בחלל שיסגרו את שערי הארץ לכשיפתחו שערי אוקראינה. אחר הגיע מניו יורק וממתין לטיסת המשך בעוד מספר שעות לבלארוס, רעהו הושב לכאן מקייב – כואב הלב והוא “נשאר כאן! עד שימצא טיסה לבלארוס”.

עולה למטוס, מנסה לישון, המושב האמצעי לא בדיוק מתאים לכך.

כ”א אלול שעה 06:40 בבוקר

נחתנו בפרנקפורט. הטייס מוסר נאום חוצב להבות בשפה כל שהיא לכל הנראה גרמנית. שערי המטוס נפתחו אחרי המתנה ארוכה מהסטנדרט, ואנחנו שועטים לשערי המטוס לטיסת המשך שאמורה להמריא ב-07:15, האפשרות שנאחר מרחפת בחלל, למרות הביטוח שקיים מחברת הטיסה לאף אחד לא מתחשק לבלות מעט במדינה הארורה הזו.

בסביבות השעה 07:00 הגענו לשער העליה למטוס, והנה הוא… סגור, חשוך וריק, אכזבה וצער מילאו אותנו, פספסנו, הטיסה יצאה לדרך בלעדינו. עמדנו ליד השער תמהים מה לעשות כעת וממתינים ליתר היהודים שהיו איתנו בטיסה ואמורים להצטרף אלינו לטיסת המשך.

אט אט התאספו עוד אנשים, ועולה קריאה להתפלל שחרית ובסיומה לבחון את המשך צעדינו, יהודי אחד שסחב מזוודה וילד חצי ישן טוען שלא כדאי להתפלל כעת, אולי לגשת למודיעין שיעכבו את המטוס, דנים ודנים והנה מתקרב יהודי נינוח גורר מזוודת יד, “מה הלחץ? בוא נתפלל, יש עוד זמן עד הטיסה”, “היא יצאה” גיחכנו, “מה פתאום, השעון באירופה הוא שעה אחת אחורה מישראל, כעת 06:00”. צפירת הרגעה נשמעה בין הנוסעים המבוהלים, והחלנו בתפילת שחרית נרגשת בפינה צדדית בטרמינל. במוחי עובר כל התפילה ‘ניצחנו אותך, היטלר’.

בסיום התפילה, הדיילים מלחיצים כבר לעלות למטוס, ואני פותח את התיק יד בחיפוש אחר משהו לאכול, אשתי דחפה לי כיכר לחם שלם וחבילת גבינה צהובה סגורה “א”א לדעת מה יהיה לך שמה לאכול”, שידכתי בין פרוסת גבינה לשני פרוסות לחם, מעל התיק יד הפתוח בצורה ברברית משהו, מרגיש לי לא מסודר ונוח אבל ברירה לא הייתה לי, רק נותר לחלום על הסנדוויצ’ים שאשתי מכינה לי מדי שנה לדרך…

08:00 בבוקר

המטוס התרחק מהמדינה הרוויה בדם של אחינו, חסר באוויר את השמחה שקיימת כל שנה ב’נסיעה לרבינו’.

במושב לפני מוחא כף אדם נטול סממן יהודי חיצוני, לצערי, ואומר “אנ”ש, שמחה, נוסעים לרבינו”, “אנ”ש אוהב אותכם”, בשנה כתיקונה אולי הייתי נרתע לחוש מהאנ”ש שלו… אבל כעת הוא מרומם את מצב הרוח שלי, משהו מהמחיצות והגאווה שלקחנו עימנו מדי שנה נסדק הפעם… והוא מצליח לשמח אותי, רק ניסתי לבחון אם הוא שתוי כבר בכזו שעה, אבל לא, זה משהו טבעי בו.

במהלך הדרך התברר ששמו עמיחי והוא מתגורר בדימונה, וכבר 18 שנה טס לאומן! יותר ממני.

“חנניה – עמיחי קורא לחבירו שישב בסוף המטוס – תכין סנדוויץ’ עם טוֹנָה לטייס”, “חנניה הנה הטייס, יצא לעשות סיבוב במטוס”, “תגיד – פונה לדייל – יש לטייס מובילאיי? איך הוא יודע לטוס?”, בקיצור כל הנסיעה העלה את מפלס המצב רוח של יהודי המטוס.

13:15 בצהריים

גלגלי המטוס נשקו לאדמת בלארוס, המטוס ניתר כדרכם של טייסים החפצים לנקום בנוסעים שבשלם הוצרכו לקום מהמיטה השכם, ולאחר נסיעה ארוכה בשטח השדה המטוס חנה בפתח הטרמינל והמתין בסבלנות לצינור שישאב את נוסעיו לחירות.

האמת, ציפתי לראות טרמינל מוזנח ומיושן כמו הסיפורים על רוסיה הקומוניסטית, אבל ממש ממש לא, טרמינל חדיש למראה נגלה לעיננו, הדבר היחיד שהזכיר לנו שאיננו באירופה או ישראל הם השוטרים ששרצו בכל פינה ובחנו את פני נוסעים העוברים על פניהם בחשדנות.

הטרמינל. מינסק. ביום חורפי1.jpg

מינסק, בלארוס. הטרמינל במבט חיצוני. מושלג.

ברוכים הבאים לעיר מינסק שבמדינת בלארוס. את פני קידם פקיד זועף שלא מצליח להבין למה אני עם מסיכה, ושוטר שמסמן לי בחבריות להוריד את המסיכה. הבנתי את הכיוון והורדתי, לא נצפה אפילו אזרח בלארוסי אחד! בשטח השדה כולו עם מסיכה, מעט אזרחי חוץ נראו עם מסיכות ומלבדיהם מאומה, הקרונה נותרה מאחור אי שם בישראל. פה. אין. קורונה. נקודה. סוף.

ההלם היכה בפני כשניגשתי לעמדת הצ’יינג’, דולר אחד שווה ערך ל-2.68 רובל בלארוסי! מוזר ביותר, בלארוס לא ידועה כמדינה חזקה ומובססת כל כך עד שהשער שלה יגבור על השער של השקל הישראלי. נזכרתי בסיפור שבשלטון האימה של סטאלין הוא קבע את שער המטבעות על דעתו, ואולי גם כאן זה הסיפור. היה לי קשה לקבל את השער המטורף הזה, אבל גיגול קצר העלה שזה השער האמיתי, עדיין חששתי שגם ברשת ייתכן שטיפלו הקומוניסטים דכאן.

כשהגעתי לארץ בדקתי זאת, ואכן דולר אחד אמריקני שווה ערך ל-2625.76 רובלים בלארוסים! ווי על הזוזים הרבים שאבדו לנו שם… (עדיין זה מוזר לי, אם יש למי מבין הקוראים הנכבדים הסבר, אשמח לשמוע).

התחנה הבאה הייתה קניית סים בלארוסי לטלפון.

ניגשתי לקיוסק קטן בקומה שניה במתחם הטרמינל ששליטים מאירי עיניים הודיעו שניתן להשיג סים מחברת ‘לייף’ בין כתליו. נעמדתי בתור שכלל שישה ישראלים שבאו לכאן לאותו מטרה כמוני. התור לא זז, גם לא באיטיות, כמה זמן לוקח לקנות סים??? הראשון שבתור מסתובב ומודיע “תכינו דרכונים”, דרכונים למה, “לא יודע נראה לי שהסים הולך בעסקת חבילה יחד עם חלקת קרקע קטנה היכן שהוא במדינה” הוא מגחך ומסמן על הררי טפסים שצריך למלאות ולחתום, על צילום דרכון שעורכים לו ועוד ביורוקרטיה קומוניסטית ארוכה.

התייאשתי. עצבי פקעו וירדתי למטה. פוגש למטה המוני חסידים מכל הארץ ממלאים את כל המושבים והמסדרונות, מיעוטם מאמריקה ולונדון, המראה מזכיר מעט את שדה התעופה קייב בימים של ערב ר”ה.

יצאתי לרחוב, וכמו כל המדינות מסוג זה, עטים עלי מספר נהגי מוניות, “טקסי, טקסי” “מיסטר, טקסי”, ואני קולט שלראשונה בחיי טסתי מבלי לדעת לאן אני טס, לא יודע להיכן אני נוסע מכאן, ממש שום שמץ של מושג. ניגשתי לאנשים מנסה לברר מה הכיוון? להיכן נוסעים מכאן? ומה כולם עושים?

והתברר לי כך:

שישנם שלוש יעדים לנסיעה. הראשון כפר הנופש צ’איקה, שנמצא בבעלותו של איש החסד מזכה הרבים הרב משה פימה שליט”א מחשובי חסידי קרלין שמשכיר את כל השטח לטובת חסידי ברסלב ובכלליות מוסר את עצמו לסייעם בכל האמצעים העומדים לרשותו.
אם כי הסתייגו “שצ’אייקה כבר מלא לגמרי, והרב פימה שולח את כולם לפניסק מחוסר מקום”.

היעד השני המרכזי הוא העיר פינסק, שבקרבתה קיים מעבר גבול יבשתי עם אוקראינה שגם שם מתקבצים יהודים לע”ע, ויש שם קהילה יהודית פעילה וחנות עם מוצרים כשרים.

היעד השלישי העיר הומל – רומל שבלשון המקומיים מכונה ‘גומל’ מחמת חסרון האות רי”ש בשפתם. אין שם קהילה יהודית פעילה ואין שם כמעט יהודים, היתרון היחיד של עיר זו שלכשיפתח הגבול אזי ‘אומרים’ ששם יפתח מן הסתם, כי שם נמצא המעבר גבול היבשתי המרכזי ביותר בין אוקראינה ובלארוס.

שפת הכביש מלאה בקבוצות יהודים הדנים לאן ליסוע מכאן, ואני בניהם מתלבט, אחי וחברי סומכים עלי ונעלמו מן השטח לעיסוקיהם, ואני לא יודע לאן לפנות.

נותר כעת רק נהג אחד רשמי של שדה התעופה, ואני חושש שיעלם מכאן ואעמוד לפני שוקת שבורה בלי אפשרות נסיעה או שאוכרח ליסוע עם סתם נהג מקומי לא רשמי – דבר מסוכן מאוד שעלול להיגמר בשוד ח”ו וכדו’.

הנהג שואל אותי “לאן?” ספונטנית נפלט לי “לאומן – אוקראין”, הנהג צוחק ומסמן לי ידיים אזוקות, “נואוו, אוקריאן” ומקנח בסימון של ידיים צלובות לאות כי סגור, “גומל, גומל” אני אומר לו והוא דורש 150 דולר ניסתי להתמקח אבל הוא עמד על שלו, נכנעתי והסכמתי למחיר.

אחרי שהעלה את המזוודות, פינתי לחפש את אחי – חיליק (שילבשו שמות יותר טוב, וסליחה על האיחור) וחברי נחמן, והם אינם, הנהג מתחיל לרטון ואני מנסה לבדח אותו באמירות רוסיות ולהשיח את דעתו, לאחר מספר דקות הוא מתרגז, ואני מתכופף עד הקרקע עם יד על הלב ומבטיח שאני רץ לחפש אותם ומבקש שיאות להמתין “וואן מינוט”, את נחמן אני רואה נטוע אי שם בתוך התור לקניית סים, בחור עקשן, אני מאיץ בו, ושב לרכב מוצא בו כבר את חיליק.

לאחר מספר דקות ארוכות שהנהג מבהיר שייקח עוד כסף וכו’, ואני חושב ‘פששש, מעט מושגים ישראלים יש להם כאן, לא כמו האוקראיניים’ נחמן מגיע והנהג פותח בנסיעה.

18:30 אחרי צהריים

לאחר כארבע שעות נסיעה נכנסנו בשערי העיר גומל, הנהג פונה אלינו ושואל לאן ליסוע כעת, אני נחרד, אין לי מושג לאיפה להגיע, איזה הפקרות!!! מעולם לא הייתי בסיטואציה מוזרה כזו, טס בלי לדעת לאיפה להגיע, נוסע בלי יעד ברור. ניסתי לענות לנהג “הוטל אלעס יודא” התפללתי לה’ שיבין הגולם הזה משהו מבליל השפות שפלטתי, וגם אם יבין שיהיה לו מושג איפה יש כאן יהודים, אבל הוא לא מבין, מתעצבן, זועף ומקלל, ורוצה להורידנו ברחובה של עיר… ואין לי מושג אנה אני בא…

למסירת פדיון נפש
נגישות