בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק ב’

קישור לפרק קודם >>>
בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק א’

– פרק ב’ –

נחמן מנסה להציל את המצב “יש לי את המספר של ‘טוביאס’ שכבר נמצא כאן בבלארוס ואולי יש לו מושג, שמעתי שגם הוא רוצה להגיע לגומל”. שיחת טלפון קצרה הסתיימה באנחת רווחה “אההה, מלון פרדייז”, גחנתי לנהג והכרזתי בחיתוך אותיות “הוטל פרודייס”, בעצביו כי רבו לאט הבלארוסי לתוך המכשיר שלו ” הוטל פרודייס”, על המסך עלה תרשים נסיעה ובתחתית נרשם ‘7 минут до места назначения’ שיערתי שהמשמעות היא שבע דקות הגעה ליעד.

 

18:42 אחרי צהריים

אחר שבע דקות, הנהג הגיע למקום הומה אדם בצורה חריגה וחונה מול מדרכה בהמתנה שהנטל, קרי אנחנו נסתלק מרכבו, אחר תשלום מלא כמובן. נשארנו לשבת תמהים לאן הגענו? מספר בנייני ענק סביבנו, מספר לא מבוטל של אוטובוסים רגילים וחשמליים, המוני אנשים ממהרים, כמה מוניות משונות חונות לצידנו, ואיפה המלון???

“וי הוטל?” פניתי לנהג שבתגובה סימן לאחור לאיזה בניין ענק. מפלס המצב רוח של הדרייבר החל להתחמם על ההתענגות המיותרת שלנו במושבי רכבו והוא פתח בסערה את דלת הנהג והחל להוציא את המזוודות. פניתי לנחמן וחיליק ואמרתי בואו נצא ונראה מה לעשות.

מהכביש ניסתי לקרוא את הכתוב על הבניין שסומן ע”י הנהג ובאותיות קידוש לבנה רוסיות אנגליות ועוד שפה לא מזוהה נרשם ‘הוטל – הוטל – הוטל’, אני ניצב מסתפק הזהו פרודייס? אבל זמן לברר לא היה, והנהג שסיים לשלוף את זעמו והמזוודות הושיט את ידו לקבל את המגיע לו. ברצוני לבצע אימות שאלתי “הוטל פרודייס? דא?” והוא כלולב נענע בראשו “דא, דא, פרדייז”.

שילמנו. תפסנו את המזוודות בידיים. התלבטנו לרגע. ובצעדים מהוססים השתרכנו לעבר המלון.

“הרב, הרב”, נשמע קול זועק מאן שהוא, “הרב – – -“, אני נושא עיני אל מקור הקול, והנה מאחת הקומות העליונות של המלון מוציא ילד את ראשו מהחלון וזועק לעברי, אני מנסה לפענח מי זה ועל מה זה, והנה ילד מהחיידר שאני מלמד בו קורא לעברי ומנופף לי לשלום. ‘אהההה’ נפלט לי, מרץ ננסך בידי הלופתת מזוודה.

צעדתי גל ושמח בלבבי מה לי פרודייס מה לי מלון אחר, העיקר להיות עם יהודים. אני מסמן לו ‘איפה הכניסה למלון?’ הוא מצביע תחתיו ומסמן ‘כאן’.

התייאשתי כבר להתייחס למבטי העוברים והשבים שמימיהם כנראה לא ראו יצורים נוחתים מהחלל עם בגדים שחורים + זקנים + כובעים משונים + וצועקים ברחוב לילדים בחלונות, ומיהרתי לאתר את פתח המלון.

כשכמעט נלאתי למצוא את הפתח, בתוך ים הדלתות שבחזית הבניין, ראיתי את הילד החמוד אץ לעברי בעליזות מאחד הפתחים והזדרזתי לעברו, שמח לראותו כמו שמעולם לא שמחתי… ונכנסנו למלון.

 

18:50 כמעט ערב

הפקידה בקבלה הסתכלה לעברינו ואז לצדדים, מבקשת מפלט, נעמדנו ליד הדלפק והסתכלנו לצדדים, מאיפה מתחילים? איך מזמינים חדר כשכל הידע שלנו ברוסית מסתכם בפנטומימה רחבה, שבשעות האחרונות שבהם שהינו בבלארוס הוברר שהתושבים כאן מתקשים להבינה…

“נחמן – אמרתי לילד – יש אתכם מישהו שיודע אנגלית?” נחמן הינהן ופנה לאחור להזמין מעלית. התרווחנו על הספות שבחדר הקבלה, איזה סיעתא דשמיא, ברוך ה’.

תוך כדי המתנה למתורגמן האזנו לפירוט רחב אודות חדרי המלון מנתן הקטן – אחיו של נחמן.

התברר שיש שני סוגי חדרים, חדר זוגי עם שני מיטות. וחדר יותר גדול עם מיטה גדולה וספה גדולה ונפתחת שגם עליה ניתן לישון. הסוג הראשון והקטן יותר עולה 62 רובל ללילה והיותר גדול 72 רובל. נשמע נחמד. אבל פינו וידינו כבולות לשכור עדי יבוא המתורגמן הגואל.

נחמן חזר עם בחור נמרץ עם פאות מתבדרות ברוח למרגלות כיפה ענקית שהושיט את ידו לברוכים הבאים. הבחור התחיל להסביר איזה סוגי חדרים יש וסוכם שאנו מעוניינים בחדר הקטן של ה-62 רובל. “ואיך תישנו שם שלושתכם?” חייכנו “נסתדר”.

הבחור התחיל להסביר לפקידה באנגלית על החדר שאנו מעוניינים, והתברר שגם אנגלית זה לא הצד החזק שלה… פקידה במלון… חשנו חסרי אונים. ואז הציל את המצב אבא של נחמן – רועי שירד אף הוא לקבלה באותם רגעים לקבל את האורחים החדשים מארץ הקודש.

“מה העניינים? שלום הרב”, לחצנו ידיים והסברתי לו במה אנו מעוניינים.

רועי פנה לפקידה בלשון מטובלת בבליל שפות + פנטומימה נחרצת + חפצי עזר ותמונות שנכחו בחדר על מבוקשינו. השיחה התחלקה בערך כך, הטרוניות בעברית, העצמים באנגלית, והשיח ברוסית מפונטממת.

כשסוף סוף קלטה במה אנו מעוניינים, הושיטה לעברינו מפתח שאליו מחובר מחזיק מעץ בגודל של כ-10 סנטימטרים בצורת קונוס עבה שרשום על גבה 506, וביקשה מאיתנו את הדרכונים.

רועי שהושיט לה את הדרכונים סינן לעברינו, “מה עובר עליכם, ביקשתם חדר של שניים ואתם מביאים לה שלושה דרכונים??? תחליק את זה, ככה עדין, בלי רעש – קירב באיטיות דרכון אחד לכיווני – אל תעשה טעויות”.

“ברוך ה’, מזל טוב, ברוכים הבאים”, גרר רועי את מזוודותינו לעבר המעליות, “אתם קומה אחת מעלינו אנחנו בקומה ארבע ואתם בחמש. יאללה תעלו, הרב, אנחנו מחכים לכם. עוד עשרים דקות מנחה”.

“איפה מנחה?”

“אצלינו בקומה. אתה תראה כבר, עשינו במסדרון כמו בית כנסת כזה, סגרנו אותו עם ווילון”.

 

כ”א אלול, 19:00, ארבעים דקות לפני השקיעה

פתחנו את הדלת ששלט מוזהב הודיע כי מספרה 506 ולעיננו נגלה חדר קטן עם שני מיטות, על כל מיטה מצעים, כרית ושני מגבות, בפינת החדר מיני מקרר, מתחת לחלון ענק בחזית ניצב שולחן עץ צר ופשוט, ועליו שני כוסות חרס קטנות יושבות על צלחות תואמות ומתחתם מפיות לבנות.

בתחילת החדר קיימת דלת נוספת, שבתוכה מקלחת קטנה עם מחיצה מזכוכית בינה לבין השירותים, ועל מתלה קטן בתוכה ניצבים מספר שקיקי סבון ובקבוקון נוסף.

נפלנו על המיטות בחדר. מעט מנוחה אחרי יממה של נסיעה ותלאות משונות. מזדרזים להתמקם שלא לאחר את תפילת מנחה. “איפה תישן חיליק”? שאלתיו, הוא העדיף לא לשלם על מיטה, “על הרצפה, אלי, אל תדאג”, טוב לא דואג.

ירדנו לתפילת מנחה בקומה 4.

למסירת פדיון נפש
נגישות