בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק ג’

קישור לפרק קודם >>>
בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק ב’

 

 פרק ג’ –

נכנס למעלית רוסית קטנה, יורד קומה לקומה ארבע. למה במעלית? ככה. בבני ברק אין לי מעלית, ודאי שלא כזו. תבינו. חיפשתי על הקירות תפילת הדרך לצונח במעלית או לחילופין חגורת הצלה / כסא מפלט ואיין. אחרי מספר שניות של נשימה עצורה נחתתי בתרועת פעמון וטלטול לא קטן בקומה ארבע.

בחזית הפרוזדור הראשי ניצב קיר חלונות שמשני צידיו יוצאים פרוזדורי החדרים כשני זרועות, כשמפרוזדור אחד לחבירו נמתח וילון שיצר מובלעה קטנה ובו בית כנסת מאולתר שהוקם ע”י היהודים ‘המקומיים’ – ככה כונו על ידינו כל אלו שכבר שבוע וחצי שוהים כאן והתמקמו בציפייה עקשנית לרגע שיוכלו להמשיך הלאה לאומן.

 

 

על הפנים היה ניתן לראות מי מקומי ומי טרי. המקומיים ישבו שרועים משהו על הכיסאות, לא בדיוק מסודרים ומבטם מבודח למראנו. “ברוכים הבאים לבלארוס” הכריז מישהו בקריינות. בביישנות המתנתי בצד לתחילת התפילה, ואט אט התאספו – ארבעה מבוגרים (כבני חמישים – שישים! הייתי בטוח שזו הרפתקאה לצעירים בלבד), שישה אברכים צעירים, שלושה בחורים וחמישה ילדים.

בסיום התפילה, לחצו לנו כולם ידיים והתאספו סביבנו מבררים מתי באנו ומהיכן? שמחים לפגוש יהודים חדשים. גיוון.

ואז הגיעו ההדרכות:

מקווה – יש מקווה בעיר, כמובן. כמו כל עיר שיש בה קהילה יהודית פעילה משהו. אבל ‘הרב’ לא מוכן שיטבלו שם גברים ולכן נוסעים לנהר שעובר בסמיכות לעיר.

איך מגיעים לנהר? “אפשר ליסוע באוטובוס קו 4 שעובר ממש מתחת למלון”, ואיפה יורדים? “ממש פשוט, לא יודע להסביר עכשיו אבל ממש פשוט”.
ואפשר ליסוע עם מונית. “ומה אומרים לנהג?” “אומרים לו וואדה ועושים ככה עם הידיים”, ההוא מתחיל לשחות בחלל המלון ולהרים את הראש ולהוריד באמצע ה’חזה’. אני מגחך… לא מתאפק. מדמיין את עצמי עושה את זה לנהג בתוך המונית ונתקע בתקרה… אךךךך הראש.
טוב בסדר. זה המקווה.

תפילות: רועי עונה לי, “אנחנו מתפללים כאן את כל התפילות. ויש כאלה שהולכים לבית הכנסת המקומי, נמצא ארבע דקות הליכה”.

“איך אני מגיע לבית הכנסת?”
“פשוט מאוד, אתה הולך כאן ישר רק ישר, ומגיע”. התייאשתי מההסברים הפשוטים מאוד שלהם, ואמרתי לעצמי שמחר אלך עם מישהו למקום.

“ואוכל. אתה יכול לקנות פירות וירקות כאן בחנות ליד , ו’הרב דוד’ יש לו רשימה של מוצרים כשרים שמותר לקנות כאן. ויש אפילו בחנות חומוס עם תעודת כשרות של הרב לאזער”.

“מי זה הרב דוד?”

“זה הרב של המקום כאן. יהודי ישראלי בן תורה, בוגר תפרח”. מעניין.

“ובשבת הולכים לאכול אצל הרב”. “שששש” היסה אותו מישהו, “מי אמר לך שהרב יכול? גם ככה הוא קורס”, לחש לו בקולניות שהגיעה לאוזני.

פניתי לשוב לחדרי, הפעם במדרגות, ולהפתעתי אני רואה חבר שלי, ירושלמי. “מה אתה עושה כאן?” שמח למראי, רציתי לענות לו ‘סתם שעמם לי בארץ, אז יצאתי לראות עולם. אבל מה אתה עושה פה?’ אך עניתי “מה שאתה עושה”. “אני כבר שבועיים פההה” נענע הירושלמי את זרועי בכוח ובידו הפנויה נפנף באצבע לאמת את דבריו. רציתי להבהיר לו שאין קשר ליד שלי אם הוא פה שבועיים. “באמת?!? שבועיים?!?” נדהמתי בזיוף, “מה אתה אומר”.

“איפה אפשר לקנות סים?” שאלתיהו.

“כאן למטה, מתחת למלון יש חנות לפלאפונים וסימים”.

ירדתי ללמטה, ופניתי לחפש איפה היא החנות ‘כאן’. שמוכרת פלאפונים וסימים.

מאחורי דלתות כפולות, כמו מירב החנויות באזור הזה, קניתי סים בלארוסי בהצגת דרכון כמובן. נדהמתי לשמוע שמחיר דקה לארץ היא 1.68 רובל כלומר בערך 2.20 ש”ח. אני רגיל לשוחח שיחות ארוכות, מה אעשה כעת?

המשכתי משם לסופרמרקט הסמוך שמכריז 24/7. פעם ראשונה שהצירוף הזה לא מעורר בי בחילה. סופר מודרני במושגי האיזור בעל שני פתחים משני זוויות הרחוב, צבעוני ומואר. לא משהו שהתרגלתי לראות בחלק זה של כדור הארץ.

למסירת פדיון נפש
נגישות