בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק ד’

קישור לפרק קודם >>>
בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק ג’

 

– פרק ד’ –

כשעמדתי ברמזור שסופר את השניות בריש גלי להולכי רגל חשתי אי נוחות. מסביבי המוני גוים, שעת ערב מאוחרת והאיזור ריק מיהודים שיבואו לעזרתי במקרה של התנכלות.

מאידך לא חשתי במבטי שנאה, כמו באוקראינה למשל. אדם מבוגר מביט בי בהתעניינות ושני נערים בצד מצחקקים בניהם, אך לא בלגלוג אולי במבוכה.

העסקתי את עצמי בספירת השניות יחד עם הרמזור, 25, 24, 23, ועולה לי בראש שזה יכול להיות תרופה לעצביהם הרופפים של רבבות ישראלים ממהרים ולחוצים מדי יום ברחבי הארץ, חבל שעסוקים פה בבחריין ואיחוד האמירויות ולא במפלס העצבים הישראלי הגואה.

שמתי לב לדבר מוזר נוסף, במרחק של מטר מהכביש קיים פס זוהר ומואר, שאף אחד! לא עבר אותו עד שהרמזור הורה על הספרה 1 ואז כולם יחד גלשו אליו וממנו לכביש. איזה משמעת עצמית.

בכניסה לחנות נשטפתי בבליל מראות ססגוניים, יופי של חנות. אנשים ממהרים נראו מכל העברים, ואני העברי היחיד בחנות, מנסה להעלים את קיומי. ואז זה הגיע…

גוי ענק, נראה כבן שלושים, מתקרב לעברי, אני רואה מהכיוון והמבט שהוא בא אלי!!! ברררררר… העורף שלו מלא צלקות מכוערות. אני לא אוכל לייצר לו עוד אחד כזה. מה עושים???

ניסתי באלגנטיות להתקדם למרכז החנות, להתרחק מקירבתו. אבל פסיעה אחת שלו הייתי כמו שניים שלי, ואז הוא הניח את ידו על הכתף שלי.

“פוטו, פוטו מיסטר, סלפי” פנה אלי.

אההההה, כמעט נישקתי אותו מרוב הקלה. “דא, דא, סלפי” חייכתי, נעמדתי לצידו והוא צילם. אההההה

התקדמתי לכיוון הירקות, הדבר היחיד שאני יכול לקנות כאן, כמעט. לקחתי מעט עגבניות, בצלים ותפוחים, את הבננות נשאיר לשבת, 11 רובל לקילו. העיניים, נציגות הקיבה המקרקרת שלי, ניסו להשיג דבר נוסף וגילו את הידוע, שאין.

שלפתי עוד בקבוק ספרייט וגלון של 5 ליטר מים והתקדמתי לקופה.

על השקית נייר שלקחתי שילמתי כמובן, כאן כל ‘פאקט’ עולה כסף. והשקיות כאן הם שקיות נייר כזה כמו המסעדות יוקרה. שוין.

חזרתי למלון. בכניסה ניגש אלי תושב מקומי, והחל לשוחח עימי בשפתו, משום מה היה בטוח שאני מבין כל מילה. כשהתחיל להרים את שולי מכנסיו הבנתי את רצונו, הוצאתי מטבע של רובל והושטתי לו. אחריו צצו עוד כמה. מפחד נתתי להם גם, חשתי שחסר לי אם לא. וגם פעפע בי רצון שיחשבו שהיהודים הם עם טוב.

הצלחתי למצוא בגוגל תמונה של הקבצן והרגל. יושב על המדרגות. (בכניסה למלון).

התחמקתי מכמה קבצנים שדידו ממרחק ונכנסתי ללובי המלון, ראיתי מחזה מדהים שבאוקראינה, למשל, לא הייתי רואה. אוראל, יהודי שהגיע טיסה אחת לפני למלון עמד שם וסביבו קבוצה של חמישה בחורים מקומיים והוא משוחח עימם בהתלהבות באנגלית. עוינות לא ראיתי על פניהם, היה שם התעניינות, סקרנות ודימיתי לראות גם הערכה מעט. אולי.

עלית לחדר מורעב, מהבוקר לא בא דבר מה לפי.

שלפתי מהמזוודה חבילת עוגיות סנדוויץ’ של עלית, אוכל ארבע עוגית, מקפיד לשמור למחר ומחרתיים, א”א לאכול ‘חופשי’. קינחתי בפסקזמן וכיכף. וזהו. ארוחת צהריים – ערב תמה לה.

 

00:15 ליל שישי כ”ב אלול

החלטתי לרדת למטה ל’סיבוב’, היססתי לרגע, למה להיות אמיץ? למה להסתכן? מדינה זרה ונידחת, אני תייר, לא מכיר פה כלום. אבל השעמום גבר וירדתי לוגזאל – כך נקראת תחנת האוטובוסים המקומית ממול המלון.

ביציאה מהמלון נרתעתי מעט, מתחת למלון ממש ממוקם מסעדה קולנית, מעין ‘בר’, ויושבים שם אנשים שיכורים כהלכה, גוים גדולים וקטנים, בעיקר צעירים, וזה מלחיץ.

אמת, כעת כבר סגור אבל עדיין נותרו כמה מהם מסתובבים באיזור והקבצנים לא נטשו את המקום, אבל אני רוצה להיות גיבור ויוצא.

לרווחתי על ספסל הוגזאל אני רואה את חיליק (אחי), עם חבר יושבים ומדברים, חיליק לא מפחד מכלום, אני יודע. אני מעט יותר פחדן, אבל כשיש כאן עוד יהודים אני רגוע. דיברנו, שוחחנו “לדעתך יש סיכוי שנכנס או לא? לנסות להבריח?” “שווה להבריח? משתלם?” “יש כאלה מבריחים בשלוש אלף דולר”. נושא השיחה היחיד כמעט שמילא לנו את זמן.

ואז…

מזווית העין ראיתי גוי מקומי מתקרב, רוסי אמיתי. בקבוק ביד. כובע קסקט מקופל למצחו. ג’ינס וטריקו מהוה. וכל זה מתקרב אלינו, מבטו לא היה מבשר טובות כלל. אמצע הלילה. אני מחשב במוח מסלולי מילוט ולוחש לחיליק “מישהו מתקרב”, “שיתקרב” עונה לי.

מכולם הוא בחר להתקרב אלי, הוא מתקרב ואני הולך אחורה, ועוד צעד הוא עושה לכיווני. כבר מסלול התנגשות, ואני ממהר אחורה…

והוא אומר – “תגידו יש לכם מושג איפה הבית כנסת פה”. אהההה. הוא יהודי?!? ישראלי?!? לא נראה בכלל.

“הפחדתי אתכם? מצוין! זה אומר שיש לי סיכוי להבריח ככה, עם התלבושת הזאת. אני מסתובב כאן עם הבגדים האלה בנתיים. רוצה להרגיש איתם טבעי”.

למסירת פדיון נפש
נגישות