קישור לפרק קודם >>>
בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק ה'

– פרק ו' –

יום שישי. כ"ב אלול. ערב שבת סליחות.

שעה 07:15 בבוקר.

אני קם. מגלה את חיליק אחי ישן על הרצפה לצידי בחדר – ללא שמיכה, בבהלה הנחתי עליו את שמיכתי וקמתי ליטול ידיים.

התארגנתי. פניתי לצאת לחפש מנין. אין לי מושג לאן ללכת ולאיפה לפנות. בקומה 4 התפללו 'נץ', כעת יש תפילה בבית הכנסת, שנמצא מי יודע היכן.

מבילבול וחוסר אונים עמדתי בחלון והבטתי בשטף ההמון שצועד לשגרת יומו, ילדים לבית ספרם, זקנים לתחנה, אוטובוסים חשמליים וישנים יוצאים ונכנסים ב'ווגאזל' ורק אני, יהודי בודד, בקומה 5 במלון בלארוסי לא מוכר תמה לאן לפנות ואיך להתחיל את היום.

בין ההמון אני רואה שני יהודים מ'שלנו', אחד מהם אפילו עם טו"ת, בהנחה שהם בדרך לבית הכנסת אני אץ לעבר המעלית, כמעט מתחנן לפניה שתזדרז ותשכח לרגעים שהיא בלארוסית עתיקה. תקוותי, כמובן, התבדתה, ועד שהנחתי את רגלי ברחוב כבר לא יכולתי למצוא את מבוקשי.

עמדתי ברחוב מאוכזב, למספר דקות סיפקתי את סקרנותם והפגתי את שעמום העוברים והשבים, ולאחר שהתייאשתי שאולי יצאו עוד אנשים מהמלון, שבתי אל המלון והפעם ניסתי את מזלי בקומה 6. אולי שם יהיה תפילה.

אכן, היה שם מניין בשלבים מתקדמים במיוחד, ברירות לא היה, המרחק מכאן לאיצקוביץ – זכרון משה הביא אותי לתובנה שטוב ציפור אחד בבלארוס ותיכף יחלוף לו הקרון האחרון של רכבת התפילה אז מוטב שאקפוץ. כך עברה עלי התפילה בדמיון על רכבת טסה – ועל דמותה של תפילת שחרית ערב שבת סליחות…

בסיום התפילה לא המתין לי ולא לאף אחד קפה חם ולא ארוחת בוקר. בתור תחליף ובנסיון להרגיע ולמלאות את הגוף והנפש במשהו מזין, מנסים להתעדכן על הסיכויים שיהיה 'כניסה' לאוקראינה היום, בחישובים על הזמן האחרון שבו יהיה ניתן לצאת מבלארוס ולהספיק להגיע לאומן לפני כניסת השבת.

09:00 בבוקר.

במהלך הבירורים על הדרך לבית הכנסת המקומי פגשתי את דוריאן עם טלית ותפילין ועם עקשנות של בעל תשובה להגיע למנין בבית הכנסת. איך מגיעים?!? הוא גם לא יודע. רק זה משהו 'שם', "אמרו לי תלך רק ישר ובסיבוב ימינה", יותר ברור מזה לא יכל להיות… אז שתקתי. פתרון אחר לא היה באמתחתי.

יצאנו לדרך.

כמובן שבית הכנסת לא היה 'שם', לא ישר וימינה ולא בשום פתרון קסם אחר, השעון דהר ודוריאן הלחוץ מביט בשעון ומסיק שתיכף עובר 'זמן תפילה' ובהתאם לכך הוא מעוניין להתפלל כאן ועכשיו ברחובה של עיר. וואוו. רעדתי מאנטישמיות שתתפרץ. כבר לא סמכתי על מילותיו… ולא האמנתי ש'יהיה טוב, מי יעשה לנו משהו'.

בסימטה צדדית נעמד שמו"ע ואני בצד כוסס ציפורניים בפחד ומחכה שהסיוט יגמר.

לפתע, אשר יגורתי בא לי, לתוך הסמטה הצרה נכנסה לאדה רחבה שמילאה את הסימטא, הנהג רוסי קשוח דוהר כאילו הוא באוטוסטרדה בת שש נתיבים ונעצר בחריקה מול המחזה המוזר, לא מצליח לעכל מדוע העטוף והמתנדנד לא מפנה את הדרך, התכווצתי יותר. אחר מספר גידופים המשיך בנסיעה מתחכך בדוריאן המתעלם.

בתום הסיוט וקיפול הטו"ת, יצאנו להמשך החיפושים אחר בית הכנסת ומכירת מוצרי השבת שאמורה להיות כעת. אני שותק, מהרהר באוכל שמן הסתם אזל למול הביקוש.

ימינה, שמאלה, אחורה וקדימה, כמעט שוררתי בייאוש, למול עקרות החיפוש והסיבוב בתוך הסמטאות והכבישים. ואז ראינו אותם…

שני בחורים מגודלים, שבישראל, מן הסתם, הייתי עובר מדרכה מלחץ, וכעת הייתי בטוח שאחד מהם אליהו הנביא והשני כנראה המשרת, אצנו לקראתם בשמחה – "איפה בית הכנסת?"

"רק ישר".

התשובה הפשוטה החשידה אותי. התקשתי להאמין בפשיטותה והייתי בטוח שמדובר בעוד מהפשיטות שתקפה את כל השוהים שלקו ב'סינדרום בלארוס'…

השעה 09:45.

ישר, ישר ואכן ראינו מרחוק שער פתוח עם סמל מגן דוד, זרזנו את צעדינו ונאנחנו לרווחה. הגענו. בחצר שהו מספר יהודים מ'שלנו' מהמלון וחלק 'טריים' אוחזים במזוודות, כמעט התנפלתי בחיבוק על כל אחד מהם מרוב אושר ושמחה.

 

חלק מה'חדשים' הגיעו משדה התעופה וחלק מפינסק, בפינסק התפשטה שמועה שהגבול של 'גומל' הולך להיפתח ולכן הם הגיעו לכאן. במשך הימים הבאים הייתה זליגה מפינסק לגומל, שהחלה טיפין טיפין ונגמרה בשטף שרוקן את פינסק וצ'אייקה לחלוטין.

כמה מהפינסקאים הסתובבו אובדי עצות להיכן לפנות ואיפה להתאכסן. החזה שלי החל לחזור לגודלו המקורי, עליתי שלב בשרשרת המזון… לפחות יש לי היכן לשהות וייעצתי להם לפנות למלון שלי – היחיד שהכרתי באיזור כאן…

למסירת פדיון נפש
נגישות