קישור לפרק קודם >>>
בלארוס בלארוס ר”ה תשפ”א. יומן מסע – פרק ו’

– פרק ז’ –

הלובי של בית הכנסת קידם את פני בשרשראות דגלי ישראל על מלמעלה, ספות בד אדום לאורך הקירות, על לוח מאולתר וסביבו תלויים תמונות שונות מהווי החיים הקהילתי, טיולים משותפים ושל אישים שונים. חלק מהתמונות הובילו להסטת עיניים מהירה ואנחה קצרה. יהודים בגלות.

לצד דלת העץ של המובילה להיכל בית הכנסת תלויה יצירה משותפת של חברי הקהילה – כפות ידיים שנוצרו ונצבעו ע”י החברים ומודבקים על בלוק נייר היוצר ציור של עץ חזק ויציב. וואוו, איזה רעיון. בבני ברק, היה הולך גם?!?

נכנסתי, מחפש באגביות בולטת את מגשי הקוגל והעופות למכירה, מאמין שהמכירה המדוברת על מאכלי שבת מוכנים כבר הסתיימה, ואז אני קולט שיש שקט יחסית במקום, מספר אנשים יושבים בשקט במקומות ללא ספרים והפנים ל’מזרח’.

על יד בימת ספר התורה עומדים שני אנשים, אחד גבוה ורזה עם כובע קנייטש וזקן צעיר, לידו יהודי מבוגר עם תווי פנים מקומיים, כיפה בוכרית גדולה, עם אהבה והתרגשות גדולה בעיניו. הנמוך אומר מספר מילים לצעיר והוא מתרגם אותם לקהל המועט שישב על הכסאות.

מיצבתי את עצמי צמוד לקיר האחורי מנסה להבין את המתרחש, על אחד הכסאות אני רואה את חברי שוכי, בנסיון הראשון לקרוא לו ננזפתי ע”י יהודי ענק עם פאות מפוזרות “שה, כצת כבוד”. בדל אחד כבר יש לי, נדרש כאן כבוד. בסדר.

אחרי שני דקות של האזנה, הבנתי שמנסים לארגן סעודות שבת לכל הבאים, והנידון הוא מהי כמות האנשים שלהם יש צורך לדאוג.

בחרדיות מה צדתי את עינו של שוכי ורמזתי לו שיוסיף אותי, חיליק ונחמן ל’קבוצה’ שלו, ע”מ שיכינו גם עבורינו מנות.

הבלאגן היה נורא, אנשים לא הבינו מה רוצים מהם ואיך יצליחו להתכונן לכמות האנשים שעלולה ‘לצנוח’ בעיר בכל רגע נתון, איפה יאכלו כולם? חלק מהאנשים העיזו אפילו לרטון מלחץ ועייפות. המתורגמן ניסה ללא הצלחה להרגיע את האנשים ולהסביר “הם בסך הכל רוצים לעזור, יכינו בערך לפי כמות האנשים. לא נורא. יהיה לכלום, בעזרת ה'”.

אצל אייזיק ‘המקומי’ הנמצא כאן כבר שבועיים וכעת נכנס ונעמד לצידי בשוליים ניסתי לברר מי הם שני האנשים שעל הבימה. הנמוך הינו האיש החזק כאן ומשמש רשמי כראש הקהל והוא הרוח החיה בחיי הקהילה המקומית, לצידו זה הרב של המקום – הרב דוד.

אייזיק, שכונה עד עתה כ’ראש הגולים’ לגומל והיה המוציא והמביא לכל צרכי הגולים בעיר הומייל, התפתל כעת לצידי, הם לא יודעים איך לדבר איתם. חבל. זה יכול להיות מאוד לא נעים. הוא יצא את השוליים והתקדם למרכז לנסות לסדר את העניינים. עיני הרב דוד אורו כשראה אותו.

לא היה פשוט לאייזיק לתווך בין הצדדים שלא בדיוק הבינו אחד את השני, חלק מהקהל היו אנשים קשי יום שמסתובבים כבר שבועיים בבלארוס ונפשם נקעה מהגלות המר הזאת, הרטינות היו רבות ואפילו התקפות חסרות פשר והגיון.

אחרי דיון שלא ממש צלח, הוסכם שיש כמאתיים אנשים שאין להם היכן לאכול.

במהלך הדיון היו מספר יהודים ששאלו שוב ושוב על ענייני כשרות. על הבישול מופקדים יהודים מקומיים, שמכינים את האוכל במטבח הקהילה המקומי והם למדו את ההלכות ‘פחות או יותר’. הבשר הינו משחיטת חב”ד בפינסק.

כשתם הדיון הרב קרא לאייזיק ולחש מספר מילים באוזניו. אייזיק ניגש לעברי ואמר שהרב רוצה לדבר עימי תיכף בחוץ. תמהתי.

הרב במילים קצרות מסר לי, לשוכי, יהודי נוסף עם כובע ‘סאפר’ וגרביים שחורות, ועוד מספר יהודים שהכיר מהשבועות הקודמים שהמכנה המשותף בינינו היה הקושיות שלנו בנוגע לכשרות המאכלים, “שכל מי שלא סומך על הכשרות כאן ומקפיד על כשרות כמו בארץ, יכול לבוא לאכול אצלי”, ומינה את אייזיק כאחראי ע”מ שהמכסה לא תעבור את ה-17 אנשים שאותם יכול סלונו להכיל.

למסירת פדיון נפש
נגישות