דוגמא אישית של ההורים
המושג 'דוגמא אישית' מבטא את הצורך שההורים אכן יעמדו בדרישות שהם מציגים לילדים,
אך בכל תחום קיימת צורה בה ההורה יוכל לבטא את עמידתו בדרישה שהציג לילד, ועל כך בפרק שלפנינו.
הילד אומר דבר תורה בשולחן שבת…
בשעה שהבן אומר דברי תורה, הוא מבחין בתגובות הניכרות על פניהם של בני המשפחה, ובפרט של אביו.
בדרך כלל הבן אומר את דברי התורה בשולחן השבת, זמן שבו מאירה הנשמה היתרה, ובהתאם לכך גם התאבון עולה, מאכלי השבת המדיפים ניחוח שלא מעלמא הדין, וגם… דברי תורה.
גם אם חלה טעות, והגישו את המאכלים בדיוק בשעה שהבן אומר את דברי התורה, דע לך, שאם וכאשר תסיט את מבטך, ולו אף בחצי עין, אל עבר המאכלים, הבן עלול לאבד המון מחשיבותה של תורה!
זו בעיה של פיקוח נפש, משום שגם אם תסביר לו לאחר מכן, ותדרוש בפניו על מעלת לימוד התורה ועל ערכה הגדול של אהבת התורה, ספק גדול אם הבן יקבל זאת. במו עיניו הוא ראה מה חשוב באמת לאביו. הוא הפנים שהחמין עומד בראש סולם הערכים של אביו…
אין לו אומץ לומר לך זאת, ויתכן גם שבמשך כל ימי חייו לא יהיה לו את האומץ לומר לך, ויתכן שהוא גם ילמד תורה בהמשך, אך יהיה קשה לומר שהוא למד ממך אהבת תורה…
לא אמרנו שהוא מקרה אבוד, חס וחלילה, סוף סוף הוא חי בעולמה של תורה, יש לו את הרבנים שלו המורים את דרכו, והוא יכול להתעלות, אולם יהיה לו הרבה יותר קשה.
לעומת זאת, הילד לא צריך לראות הרבה בשביל להבין שאביו אוהב תורה והיא בראש מעייניו. אם האבא ישמע את דברי התורה ולא יביט כלל לעבר האוכל, ויקשיב רק למוצא פיו של הבן, ולא יתעסק בשום דבר אחר, לא יסדר את השולחן, לא את הכסא, לא יזוז ממקומו, והכל משום שכשהבן אומר דברי תורה – העולם נעצר, אין בעולם רק שניהם לבד… עכשיו הבין הילד את מעלת הלימוד על פני כל דבר אחר בעולם!
אפשר לעשות עוד יותר מזה – כשהאוכל מגיע, אפשר להסיט אותו עם היד ולהרחיקו ממך. כולם יבינו כעת דבר אחד – עכשיו אנחנו מדברים בלימוד, ואין עכשיו ענין לאכול, הכל מתגמד בפני הלימוד.
אהבת תורה בשעת הלימוד עם הילד
בדרכים רבות אנו משתמשים בכדי להחדיר לילד את אהבת התורה. ובעיקר בדיבור, מעודדים אותו ללמוד ולעיין, להשקיע בלימוד ולהיות גדול בתורה.
ולכן חייבים מעשינו להיות תואמים לדיבורינו!!
אחת מן הדרכים שבהן ניתן להעביר ולהחדיר בילד את חשיבות התורה, היא להקפיד שבשעה שהנך לומד איתו, לא לענות לטלפון. תאמר זאת גם בפה מלא ובקול שהבן ישמע – "אני עכשיו לומד עם דוידי, רק שיחה שהיא בגדר של פיקוח נפש מותר להעביר אלי. אם זה לא בגדר פיקוח נפש, אסור בהחלט להפריע לנו"…
הילד שומע. הוא מבין טוב מאד שהחברותא עם אבא בלימוד התורה זה חשוב.
אפשר וראוי לשתף גם את האמא, ולאחר הלימוד המשותף האמא תאמר: "כמה פעמים ביקשו את אבא בטלפון, ואמרנו שאבא לומד עם הבן, ואין אפשרות להפריע לו".
באופן זה הילד מפנים את חשיבות הלימוד ביתר שאת וביתר עוז. ואז, אם תאמר לו לאחר מכן – "התורה זה לא החמצן של החיים, אלא החיים בעצמם" – הוא יאמין לך…
לראות את אבא לומד תורה!
בדרך כלל ברוב שעות היום האבא לומד מחוץ לבית, בכולל או בבית המדרש. הבן כנראה יודע זאת, אך לא די בזה. הוא צריך גם לראות אותך בשעה שאתה לומד!!
לא די בזאת שהוא רואה אותך לומד בשבת פרשת שבוע עם פירוש רש"י, הוא אמור לראות אותך עמל בלימוד התורה, בהתלהבות ובבערה.
לשם כך, חייבים ליצור לילד הזדמנויות רבות שבהן הוא רואה אותך עמל בלימוד. אפשר וראוי שיתלווה אליך לבית המדרש, וכמו כן תלמד בבית בעיון.
הוא אמור לראות אותך שקוע בעומקה של סוגיה. ברגע שהוא יהיה רגיל לכך, הוא יבין מה חשוב לך. הוא רואה את המחברות שלך, את כתיבתך המסודרת, את סיכומי הגמרא וההלכה, והוא מבין ומפנים את חשיבות היגיעה בתורה, ואת הלימוד בעיון.
כבוד תורה
אנחנו הרבה מדברים על כבוד תורה, ועל כבוד תלמידי חכמים.
אם הילד ישמע חלילה וחס שאביו מדבר בזלזול כלשהו על רב מסוים, או על קהילה מסוימת, הוא יפנים את הזלזול. וחבל.
עצלות ובטלה
הילד אינו יודע מתי הלכת לישון. הוא יודע מתי קמת…
מה שסיפרו לו שהלכת לישון בשעה שלוש לפנות בוקר זה בבחינת 'אמונת חכמים', אבל את זה שאבא שרוע על המיטה בשעה שמונה בבוקר – זה הוא רואה גם רואה. ולשיטתו אבא עצל ובטלן…
אם הילד יראה שהאבא מדבר שיחות בטלות, האבא פוגש חבר ברחוב ומשוחח איתו בדברים בטלים, לאחר מכן יכול האבא לומר לו הרבה דברים בגנות הרחוב, ועל חומרת הסקרנות, ועל שמירת עיניים, או לדבר איתו על חשיבות הזמן, אך מבחינת הילד האבא יכול להיות דרשן גדול. ותו לא.
הילד כבר הבין מי האבא באמת. ומאחר והילד מחפש אחר מורה היתר לעצלות ולבטלה שלו, הוא עלול, חלילה, למצוא אותו בדמות אביו.
ברכות ברצינות הראויה
צריך לברך את ברכות הנהנין בקול, זאת כולנו יודעים.
מטרתנו היא שגם הילדים יברכו בקול, ולכן גם ההורים חייבים לברך בקול רם. אי אפשר למשוך את רצון הילד לכך, בזמן שההורים מברכים בלחש, עד כדי שיש מקום להסתפק אם הם בירכו בכלל…
גם מבצעים עם פרסים יתקבלו בברכה, אולם, אין לך מבצע גדול מזה שההורה מברך מילה במילה ובקול!
ההתנהגות בבית מקדש מעט…
בית הכנסת הוא דוגמא למקום שבו על פי רוב הילד מבין איך מתנהגים בו רק על ידי התבוננות וספיגת האווירה של אותו בית כנסת, ולא באמצעות הסברים.
ללא ספק, צריך לדבר עם הילד דיבורים נפלאים על קדושת בית הכנסת, על האווירה הקדושה, על התפילה הראויה, תפילה בכוונה, לקרוא את תיבות התפילה כמונה מעות, תפילה בקול.
אבל אם אותו בית כנסת אינו מתנהל כראוי וכיאות למקום קדוש זה, או אם האבא אינו מתנהג כראוי במקום זה, הסיכוי שהילד יידע בעתיד להתנהג שם כראוי ולהתפלל כראוי – הוא כמעט אפסי.
אבא שרגיל לדבר בבית הכנסת, לא יכול לבקש מבניו שלא ידברו בשעת התפילה!
אם הוא מאחר לתפילה, האם יש מקום לומר שילדיו יתחנכו להגיע לתפילה רק בזמן? האם הם יקשיבו ל'מוסר' שלו לגבי זמני התפילות?
אבא שאומר לבנו להוריד תפילין רק לאחר 'עלינו לשבח', ואילו הוא מוריד אחרי 'ובא לציון', או בחזרת הש"ץ, האם בנו יקשיב לו?
אנו מדברים מהדוגמאות הללו, כיון שאנו פועלים כך, ולא מבינים עד כמה הדבר מגוחך…
