הבבא סאלי: מעולם לא ניצחני הקור

סיפורי גדלות על הבבא סאלי לכבוד יום ההילולא

בפתח שיחה מיוחדת (עם הרב יעקב הייזלר שליט"א, 'המבשר תורני') לרגל יומא דהילולא, שח חתנו של רבינו, הגה"צ רבי אריה יהודה הראל שליט"א מרבני ישיבת 'קול יעקב' בירושלים:

"רוב הסיפורים המתבדרים בפי הדור הצעיר אודות חותני הק' מרן הבבא סאלי זי"ע, הם על המופתים המופלאים שחולל; הסגולות, הקמיעות והברכות, הסעודות שערך וכדומה, כאילו בזה היה עיקר גדלותו. בשיחה זו ברצוני להתמקד בעבודת ה' המופלאה שלו, שהיתה במסירות נפש נוראה – אם זה בעמל והתמדת התורה, כאשר מנערותו יגע ביגיעה עצומה והשחיר עצמו על דברי תורה במסירות נפש ממש; בעבודת התפלה שהיתה אצלו בחיל ורעדה, ברטט ובזיע; במסירות נפשו הגדולה לקיום והידור מצוות ה'; בקדושתו, חסידותו ופרישותו מהעוה"ז, שהיו עד קצה היכולת, כמלאך ממרום, ורק כתוצאה מכל היגיעה הנוראה הזאת זכה שברכותיו עשו רושם במרומים.

"שאיפתו הגדולה של מרן זי"ע כבר מקטנותו היתה להידמות לאבותיו הק'. זקנו הק' רבי יעקב אבוחצירא זי"ע, שנפטר עשר שנים לפני הולדתו, היה הסמל עבורו. בילדותו היה מתעניין תמיד כיצד זכה רבי יעקב להגיע למדרגותיו הנשגבות. מגיל צעיר הנהיג עצמו בסיגופים, נדר נדר שלא לאכול בשר, צם משבת לשבת. מגיל שש כיסו את עיניו בגלימה כשיצאו עמו לרחוב כדי לשמור על טהרת עיניו.

"בצעירותו כבר למד תורת הנגלה והקבלה בהתבודדות ח"י שעות ביממה באופן קבוע, עד שנתעלה בגאונות ובצדקות כאחד הקדושים אשר בארץ. בהיותו לאחר הבר מצוה כבר הוכיח בקיאות מדהימה בש"ס ופוסקים לרבות בכל כתבי האר"י. בהיותו כבן 16 נתמנה כריש מתיבתא בישיבת 'אביר יעקב', כשרבו הגר"מ תורג'מאן זצ"ל סמך עליו וחזקו לבל יחשוש להתייצב בפני תלמידים להנחותם בנתיבי הלימוד. לאחר תקופה אף החל לכהן כראש הישיבה כשעל פיו ישק דבר. יש סיפורים רבים המעידים כי כבר בבחרותו היה פועל ישועות בתפלתו ומלומד בניסים לרוב".

"בשנת תרפ"א ביקר בארה"ק למשך שנה אחת והסתופף בצל חכמי ירושלים בישיבת 'פורת יוסף'. גאוני וצדיקי ירושלים שמחו לקראתו והפליאו את גדולתו ועבודת ה' שלו. הוא למד אז בחברותא עם הגר"ע עטייה זצ"ל, שהעריצו ביותר עד שהיה מתבטא ברבים: 'כעת הוא ראש הישיבה, לא אני'… גם בצפת ביקר באותם הימים והתחבר אל המקובל האלוקי הס"ק מהרש"א אלפנדרי זצוק"ל, שכיבדו ביותר.

"כבר בגיל שלושים נבחר לכהן כרב דיין ומו"צ למחוז תפיללאת כולו, והמשיך לכהן בתפקיד זה שנים רבות, תוך שההערכה אליו הולכת וגדלה, בשל גאונותו העצומה ובקיאותו הפלאית. עד ימי זקנותו, במשך עשרות רבות בשנים, היה עמל בתורה על כל חלקיה בשקידה עצומה ובדבקות נוראה מדי יום. אף פעם אי אפשר היה להפסיקו מלימודו, עד לזמן הקבוע בו הסכים לקבל קהל לברכם ולחזור ללימודו.

"זכורני, שהיו תקופות שהיה מסתגר במשך חודשים, לאחר שהודיע באמצעות משמשו שהוא נעדר מן הבית, וישב בעליית גג קטנה שקוע בלימודים מיוחדים, עד שסיים את מה שקיבל עליו וחזר לשיגרת לימודו בבית. בספרייתו בארץ ואף במרוקו אפשר היה למצוא כתבים מצויים ונדירים על כל חלקי התורה. בלימוד הנגלה היה בקי גדול בש"ס ופוסקים, שלט בראשונים ובאחרונים, עד אחרוני דורנו, כהחפץ חיים, הבן איש חי והחזו"א.

"בימיו האחרונים כאשר כוחותיו כבר לא עמדו לו כמימים ימימה, אז ביקש את עזרת הסובבים להקריא לפניו משנה, גמרא, זוה"ק וכדומה. מפליא הדבר שגם אז ידע להעיר על כל טעות של הקורא, ובמיוחד כאשר קראו לפניו אוה"ח הק', זוהר וכו'.

"בטחונו בהשי"ת היה באופן פלאי וכחד מקמאי. ואכן השי"ת מילא חסרונו, וגם בזמנים קשים ביותר קיבל בצורה על טבעית את כל מבוקשו שביקש מה'. דוגמא אחת מני רבות: היה מקפיד תמיד לקחת רק אתרוג מוחזק בלתי מורכב ממרוקו. ובעשרים השנים שהתגורר בארץ, לא היתה שנה שלא קיבל בדרך לא דרך אתרוג ממרוקו. לפעמים היה צריך להמתין עד לכניסת החג ממש בלי ידיעה מנין יבוא האתרוג, ותמיד ברגע האחרון בא באורח פלאי שליח מיוחד והביא לו אתרוג הדר שבהדר. גם ברגעים האחרונים לפני הגעת האתרוג לא הסכים לקבל אתרוג מסוג אחר, אלא היה בטוח שה' יעזור לו שלא לשנות ממנהגו, וכך היה.

"פעם בהיותו בנסיעה ארוכה באיזור מושלג, עשה נהגו חניית ביניים בתחנת דלק למנוחה קצרה. מרן זי"ע ומשמשו נכנסו לחדר ההמתנה המוסק, והרעב החל להציק להם בלא שיהיה באמתחתם כל דבר מאכל. מרן הרגיע את המשמש הרעב שעוד מעט ימצא עבורם דבר מה. ולפתע נכנס אדם לחדר ומסר למשמש שני תפוחים גדולים. מרן לקח לידו אחד מהתפוחים ובירך עליו בכוונה רבה, ולאחר מכן ביקש את משמשו לצאת לקרוא לאותו אדם כדי שיוכל להודות לו. אך המשמש לא מצא איש, ואף לא עקבות שיובילו לשום כיון. כשחזר, אמר לו מרן כי כנראה היה זה אליהו הנביא, שבא למלאות את חסרונו.

"מצוות קידוש לבנה היתה יקרה ביותר אצלו, כהקבלת פני שכינה, וכפי שאומרים 'אלמלי לא זכו בנ"י להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים'. בימים מעוננים כשאי אפשר היה לקדש את הלבנה מיד בהגיע הזמן, היה שרוי בצער ובמתח, כאומר מתי תבא לידי מצוה זאת ואקיימנה. פעם כאשר שהה בצרפת, ביום האחרון בו אפשר לקדש את הלבנה, היה שרוי בצער גדול על שמחמת החורף הקשה לא מתאפשר לו לקדש הלבנה. הוא לא ויתר וביקש ממקורביו שיבררו אולי באיזה מקום מזג האויר נח יותר והשמים בהירים. עד שנודע לו שבמרסי, מרחק של 380 ק"מ – השמים בהירים. הוא לא היסס לרגע, מיד ציוה להתכונן לדרך ברכבת מהירה מספר שעות למרסי, והגיע לשם בלילה האחרון וזכה לקדש את הלבנה בשמחה רבה כזוכה בזכיה גדולה ונכבדה.

"פעם אחת בליל י"ב לחודש התארח אצל תלמידו הרב יחיאל שיטרית בפריס, ועדיין לא זכה לקדש את הלבנה. הוא עלה בצער על משכבו מאוחר בלילה, והנה בשעה שתים לאחר חצות העיר לפתע את תלמידו ואמר לו כי גילו לו מן השמים שהעננים התפזרו. ואכן מיד יצאו בשמחה לחצר לקדש את הלבנה.

"מעשה פלא אירע בשנותיו המאוחרות, כאשר ביקר בפריס, שם שהה אצל גיסי הרה"צ ר' דוד בוסו שליט"א. ערב אחד התחיל לרדת מהקומה החמישית לחצר על מנת לערוך קידוש לבנה. בני משפחתו אמרו לו  כי השמים מעוננים, אבל הוא לא עצר מלכת. כאשר הגיע לחצר הביט כלפי מעלה, ובתנועת יד 'הסיט' לצדדים את העננים, כמי שמסיט וילון מעל חלון ביתו, עד שכל הנוכחים סיימו לקדש את הלבנה. כל מי שנוכח באותו מעמד טעם את טעמה של הקבלת פני השכינה בשמחה פשוטו כמשמעו.

"המקוה ששימש את מרן זי"ע בתאפיללת, לא היה אלא חפירה עמוקה שנכרתה בחצר ביתו, שתשעים ואחת מדרגות גבוהות הובילו אל מימיה. מי המקוה הגיעו לעתים הגיעו לדרגת קפאון ממש. כשהיה המשמש יוצא עמו למקווה, היה יורד לפניו בחשכת ליל ועששית הנפט בידו, אולם מיד כשהחל לרדת כבתה העששית מרוב הטחב ששרר במקום העמוק, ונאלצו לשוב להדליקה פעם אחר פעם. ואם לא היה די בכך, הרי שלעתים כשירד השמש רק כמחצית מהמדרגות, היה כל גופו כבר מצטמרר מהקור שבקע ממעמקי הקרקע, והיה מוכרח לצאת ולעזוב את המקום. אולם, מרן לא חת ולא נרתע, והיה יורד אל המקווה כשהוא מונה וסופר עם השמש את מנין המדרגות ומכון בהם כונות טמירות. לימים בהיותו זקן מופלג העיד על עצמו בהתבטאות נדירה: "מעולם לא נצחני הקור!"