הילד התרשל בלבושו, ההורים הענישו אותו ללכת עם סוודר וכובע מצמר בקיץ
הסבר לעונש – כן או לא?
בסמוך לענישה צריך להסביר לילד על מה הוא נענש. הוא חייב להבין במה הוא מואשם, ומהו המעשה שבעטיו קיבל עונש.
יחד עם זאת – וזו הבחנה דקה, אבל חשובה ביותר – אין זה הזמן המתאים למתן הסברים ארוכים או לחינוך. אם החלטת להעניש, נכנסת ל'זמן ענישה', וזה לא זמן מתאים להסברים.
לעומת זאת הסבר מדוע הוא מקבל עונש הילד כן אמור לשמוע ולקבל. משום שאם לא כן הוא עלול לחשוב, שהסיבה שהוא בא על עונשו נובעת משרירות לב או הנהגה לא צודקת.
נניח שתפסת את הילד במעשה שעליו מענישים, ונניח שהתקיימו התנאים לענישה שדיברנו עליהם, אם תאמר לו "תעמוד בפינה", עונש נטול טעם וחסר הסבר, הוא עוד עלול לחשוב שההנהגה בבית היא הנהגה דיקטטורית, לוקחים בן אדם וללא שום סיבה לפתע מענישים אותו. הוא ירגיש לא טוב עם זה.
לכאורה, נמצא שדברינו סותרים, הרי אמרנו שזמן הענישה אינו זמן ראוי ומתאים להסברים, ומאידך אמרנו גם שצריך להסביר לפני הענישה!
אך הכוונה היא, שבאמת צריך להסביר לילד, אבל באופן קצר והחלטי!! –
"דחפת, ולכן תעמוד בפינה". זהו.
"דחפת" זהו ה'הסבר', והעמידה בפינה זהו ה'עונש' – – –
למה לא להסביר באריכות לפני ענישה?
הסיבה לכך שאין להאריך בהסברים ונאומים חוצבי להבות בזמן ענישה, היא משום שהילד איננו מקשיב ברגעים הללו. כעת הוא לא בר הפנמה…
וממילא, הוא יסכים לכל מה שתאמר לו. הוא מוכן להבטיח שישתפר, מהיום והלאה הוא יאכל כל היום, ילמד יומם וליל, וישיב בחיוב לכל אשר תחפוץ, משום שכרגע הוא מעוניין פשוט לסגור איתך חשבון, ולסיים את הסיפור, לכן אין זו שעה ראויה להפנמה או מהלך חינוכי.
הרעיון הוא לא לנאום נאומים באותה שעה, אלא – כאמור – די בשתי מילים הטומנות בחובן הסבר מהו המעשה שעליו הוא נענש ומהו העונש.
במוסגר נוסיף עוד סיבה בשלה אין להרבות בהסברים קודם הענישה. היות שכשהילד עשה מעשה אסור המחייב עונש, ההורה כואב את המצב, ומשכך יתכן ויגיע לידי רגזנות או כעס. ואם הוא יאריך כעת בהסברים, הוא עלול לכאוב עוד יותר תוך כדי ההסבר, ולהגדיל ולהרבות את חומרת העונש.
והילד המסכן עומד נבוך בפני כל ההסברים הללו. לו היית יכול לשמוע את רחשי ליבו באותם רגעים, היית שומע כבר לאחר המשפט הראשון – 'די, הבנתי כבר הכל, אני כבר יודע'…
אם תמשיך בהסברים, העונש יגדל יותר, ויתכן שיפגע בהגינות כלפי הילד. הילד עומד עכשיו בפני משפט, בו אתה המאשים והשופט והמוציא לפועל. אתה הוא שגוזר את הגזירות, ולכן הנך מחויב לנהוג עמו במקסימום היושר וההגינות.
סיבה נוספת שאין ראוי להאריך בהסברים קודם נתינת העונש, היא שמחמת ההסבר הארוך, האבא עלול להיראות בפני הילד כמתנצל. עונש אמור להרתיע, ולכך דרושה 'נחרצות' ולא 'התנצלות'. אין הכוונה להראות פנים של שונא או של מאיים, אלא להיות ברור ונחרץ במתן העונש.
אין לפגוע בכבוד הילד בשעת הענישה!
מטרת העונש היא להבהיר לילד את חומרת מעשיו, אך יחד עם זאת יש להיזהר מפגיעה בכבודו.
פגיעה בילד, איננה אחד ממרכיבי העונש, חלילה, לכן העונש מותנה בשמירה על מקסימום כבוד לילד. אם לא תשמור על כבודו של הילד בשעת העונש, הוא יהיה עסוק בכבודו שנפגע, ולא בעונש!
לפני שמענישים יש לחזור על השיעור העוסק בנושא 'כבוד הילד' מספר פעמים, ולהבין היטב שבשעה שמענישים, הילד נמצא במצב רגיש, ואם הנך רוצה שהעונש אכן יפעל עליו, עליך לדאוג שכל התנאים של כבוד הילד יתקיימו.
לכן, לא משתמשים בדיבור ציני, לא בטון לגלגני, לא מענישים בפני אנשים, לא מכנים אותו בכינויים מעליבים, ולמותר לציין שאין לנצל זמן זה לפריקת עצבים או מתח נפשי…
לכן, לא משתמשים בדיבור ציני, לא בטון לגלגני, לא מענישים בפני אנשים, לא מכנים אותו בכינויים מעליבים, ולמותר לציין שאין לנצל זמן זה לפריקת עצבים או מתח נפשי…
ורק, רק אם שומרים על כבודו, העונש יכול להחשב כ'הכשר מצוה'!
פרט נוסף הנוגע לנקודה זו: אסור להעמיד את הילד כעונש במקומות לא מכובדים. לא מעמידים אותו במקלחת או בשירותים, ולא במקומות חשוכים ומפחידים, וחמור יותר לשלוח אותו לחדר מואר ולומר לו לכבות את האור [ממילא, בשבת שהחדרים חשוכים, לא שולחים אותו לשם].
זה לא נעים לילד, זה מפחיד אותו, ואין לנו שום ענין להפחיד את הילד או לגרום לו לבזיון. גם כששמים אותו בחדר לא נועלים את הדלת, ולא משאירים אותו לבד בבית.
אם תשתמש בעונשים כאלה, הפסדת את מטרת העונש, והילד לא יפנים את מה שהיה עליו ללמוד מהעונש.
אסור שהעונש יגרום לפגיעה בילד ובכבודו. העונש לא אמור לגרום לילד לבושה וללעג. לא מענישים, למשל, ילד שהתרשל בלבושו, ללכת עם סוודר וכובע מצמר בקיץ. לא קושרים את רגלו של הילד לדלת כשהיא מורמת, אם בעט בדלת. הדוגמאות הללו נשמעות קיצוניות למדי, אבל אלו מקרים שקרו…
אסור שהעונש יגרום לפגיעה בילד ובכבודו. העונש לא אמור לגרום לילד לבושה וללעג. לא מענישים, למשל, ילד שהתרשל בלבושו, ללכת עם סוודר וכובע מצמר בקיץ. לא קושרים את רגלו של הילד לדלת כשהיא מורמת, אם בעט בדלת. הדוגמאות הללו נשמעות קיצוניות למדי, אבל אלו מקרים שקרו…
הורה חייב לשמור ולשמר את עדינות נפשו גם כלפי הילדים. לילד מגיע אמנם עונש, אבל ודאי שלא מגיעה לו פגיעה בכבודו, ולכן העונש צריך להינתן בצורה מכובדת.
להזמנת הספר אבני דרך, המתכון לחינוך הילדים, מאת מורנו הרב שליט"א הקש כאן
