הילד מבקש אקדח לפורים! מה עושים?
כשלא נותנים – עושים זאת מתוך אהבה. לדוגמא: הילד מבקש אקדח לפורים. ובכן, יש נוהגים לא להכניס אקדחים לבית.
ואז נשמעת הטענה ה'הגיונית': "אבל כולם קונים!"
ממש 'טענה ידידותית'…
אז אני מחבק את הילד, ואומר לו: "אצלנו לא קונים. אשריך, נקנה משהו אחר במקום אקדח". אני מנשק אותו, וגמרנו.
הכל מתוך אהבה, וללא מחלוקת. לא קונים וזהו. מי שמרים את קולו ומגיע לידי כעס, הרי זה סימן שעדיין לא גמר בדעתו שלא לקנות, והוא צריך להגביה את קולו על מנת לשכנע גם את עצמו…
ההתמודדות עם הפינוק היא יומיומית!
עם בעיית הפינוק אנו נפגשים כמעט בכל מפגש עם הילדים, לכן גם ההתמודדות היא קשה.
הילד הולך לחיידר ומבקש דווקא פרוסה עם שוקולד, וקשה לסרב לו. הוא מבקש ממתק באמצע היום וקשה לסרב. הוא חפץ לשחק עם שכן שאחנו לא מכירים, ושוב, קשה לסרב. הילד מבקש חולצה ואתה מאד רוצה לקנות לו, ורק בשל בעיית הפינוק אתה מושך את ידך. הוא רוצה לנסוע לטיול מסוים, אבל הטיול לא מתאים לרמתו הרוחנית. הוא רוצה ללכת ביום הפורים למקום מסוים, והלא הרחובות בחוץ ביום הפורים מזכירים את המן קודם הנס… וממש סכנה רוחנית לצאת לרחוב. אבל כל הכיתה הולכת? זו התמודדות קשה!
אני לא יכול לתת לו את זה –
לכן אני אתן לו דברים אחרים!!
אני אפתה אותו בפרסים, ממתקים… גם אם הדברים הללו לא יעזרו והוא ימשיך לעשות פרצוף ולבכות, אתה חייב לעמוד על שלך. צריך להרגיל אותו שאתה לא משלים לו את רצונותיו.
קשה?
נכון, אך לאחר הקשיים הללו מופיע אור גדול. עדיף להתמודד איתו כעת על דברים פעוטים, אחרת ההתמודדויות תהיינה גדולות הרבה יותר לכשיגדל – – –
תלמד את הילד לחוות מעט סבל…
למרות הקשיים עלינו לזכור תמיד כלל גדול שטבע רבי נחמן מברסלב:
"האדם בחיי חיותו יכול לבחור בין שתי ברירות בלבד: לסבול מעט – או לסבול הרבה".
כלומר, אין לנו אפשרות בחירה של 'לא לסבול בכלל'!!!
הסיבה לכך שאנו נוטים לפנק את הילד, היא בגלל שאנו חפצים להסיר מעלינו את הסבל והקשיים שלו. נותנים לו ממתק ובכך לא מתמודדים עם הקשיים…
אך האמת תורה דרכה, שמי שבוחר בדרך זו, סובל מהילדים סבל גדול הרבה יותר כשהם גדלים. כשהילדים קטנים הבעיות הן קטנות, אך אצל ילדים גדולים הבעיות הן גדולות, גדולות מאד, עד כדי סבל נפשי, וההורים מאבדים את השליטה בילדים. ישנם הורים שהגיעו עד כדי כדורי הרגעה, ה' ירחם.
אין להורים הללו שקט נפשי. הם מיצו את כל האפשרויות וכעת הם על סף יאוש. יש שאיבדו כל קשר עם ילדיהם, מלבד קשר של אספקת כסף, ביגוד, מזון… בבוא הזמן מודיעים להורים על חתונה וזהו. אין להם את הכח להתמודד ולסבול, ולכן הם מסתגרים בתוך עצמם.
הגורם לכך הוא הפינוק בתקופת הילדות! ההורים האלו פינקו את ילדיהם וכעת הם סובלים. הם מגיעים לחתונתם, ובנותיהן מתלבשות בכל מיני בגדים שלא מדרכי התורה והצניעות, ועיני האב כלות, וליבו כואב, הוא מודע לכך שכולם מצביעים ואומרים: 'אלו בנותיו של פלוני', ואין בידו לשנות ולהשפיע עליהן.
למה?
כי כשהן היו קטנות וביקשו סרט לראש, או תסרוקת משונה, הוא לא סרב. הוא הסכים כי הן בכו, כי 'הן מסכנות', 'הן רק ילדות', 'מה יש', 'בגיל שלהן מותר'… הוא הסכים כי בחר לברוח מן הסבל, ופגש בסבל גדול הרבה יותר…
