הלכות כיבוד הורים (ב)
להזכיר שם אביו ואמו
מכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא ילדיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'.
וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר 'אבא' מותר לומר גם את שמו. למנהג יוצאי ספרד, מותר לומר: "אבי משה אמר כך וכך", שהואיל והזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג יוצאי אשכנז, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: "אבי אומר כך וכך", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: "מה שם אביך"? לכל המנהגים רשאי לענות ולומר: "שם אבי הוא משה".
יש עדות שבהן שנוהגים לקרוא לילדים על שם ההורים בעודם חיים, ובאותן העדות יש בזה כיבוד הורים, שההורים זוכים לראות בחייהם את הנכד או הנכדה הקרויים על שמם. אלא שיש להקפיד שלא לקרוא לילדים בשמם המלא בפני הסבא או הסבתא, אלא ישנו את שמם לכינוי חיבה וכדומה.
ואם הסבא או הסבתא יסכימו במפורש שיקראו לנכדים בשמם הרגיל גם כשהם נוכחים שם, מותר לקרוא להם בשמם הרגיל, ואין צריך להשתמש בכינויי חיבה. אבל כאשר נמצאים שם אנשים זרים שלא יבינו זאת ויחשבו שהבן פוגע בכבוד אביו, יש לפנות אל הנכד בכינוי חיבה למרות שהאב מחל על כבודו.
לפרנסם
אמרו חכמים, נאמר (שמות כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ומיד לאחר מכן נאמר (שם כ, יב): "לֹא תִּרְצָח", מדוע נסמכו מצוות אלו זו לזו? אלא ללמדנו, שאם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מהנה בהם את אביו ואת אמו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר "כַּבֵּד" ולאחריו "לֹא תִּרְצָח" (ילקוט שמעוני ואתחנן תת"ל).
וכן נפסק להלכה, שאם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו הנזקקים חובה עליו לפרנסם, אפילו אם יצטרך בעקבות זאת לרדת ברמת חייו. וכאשר יש כח ביד בית הדין, כשיראה בן שיכול לפרנס את הוריו ואינו מפרנסם, עליו לכפות אותו לפרנס את הוריו (עי' בהלכה הבאה ובהערה).
ואף שמצד הדין מותר לאדם לתת את מעות הצדקה שלו להוריו, אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו ולהמשיך לתת מעשר כספים לצדקה, אין ראוי שיתן את כספי הצדקה להוריו. ואמרו חכמים, שתבוא קללה על מי שמפרנס את הוריו מכספי מעשר הכספים שלו, כי אין ראוי לפרנס את ההורים בכספי צדקה.
בן ובת הנשואים
מצוות כיבוד הורים שייכת לבן ולבת בשווה, אך כל זה כשאינם נשואים.
אבל לאחר החתונה נוצר ביניהם הבדל, שהבן מצוּוה להמשיך ולכבד את הוריו כפי שכבדם לפני החתונה. אולם הבת הנשואה אינה חייבת במצוות כיבוד הורים כפי שהיתה חייבת בעודה רווקה.
ברור שאף בת צריכה להתייחס להוריה בכבוד ומורא, אבל אין היא מחויבת לעזור ולסייע להם כפי שהיתה חייבת לפני החתונה.
הטעם בכך שבנישואין התחייבה לטפל תחילה בצרכי ביתה וגידול ילדיה הקטנים, ואין באפשרותה לסייע להוריה כפי שהיתה בעודה רווקה. ואף יש חשש שאם תהיה טרודה בכיבוד הורים, ייפגעו מפאת זה היחסים המתוקנים שצריכים לשרור בינה לבין בעלה. לפיכך פטרה אותה התורה מהמצווה לסייע להוריה בכל מה שיצטרכו (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד).
אמנם כאשר אין התנגשות בין כיבוד הוריה ולשלום ביתה ולחובת הטיפול בילדיה, חוזרת אליה המצווה מהתורה לסייע להורים (ש"ך יו"ד רמ, יט).
