הלכות לשון הרע (ד)

שני כללים (מתוך רבים) שמותר לדבר לשון הרע, שיהיה לתועלת ולדון לכל זכות

הפרט החמישי שכתבנו לעיל שיכווין לתועלת. לא משנה אם האנשים שהוא מספר לפניהם יכולים לעזור לנגזל ולנעשק בעניינם, וודאי נכון הדבר לספר.

ואפילו אם התועלת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישמע וישוב ממעשיו הרעים כשישמע שהבריות מגנות אותו, ונחשב לתועלת הסיפור לשון הרע.

כיון שאינו מתכוון ליהנות מהסיפור לשון הרע, רק לקנא לאמת ואולי תבוא על ידי זה תועלת על להבא.

אבל אם משער שלא תהיה שום תועלת מסיפורו, כגון אם האנשים שמספר להם עשו עוול כזה בעצמם ולא נחשב בעיניהם עוון כלל, אסור לספר להם. כי מלבד שלא יבוא שום תועלת , עוד יבוא קלקול כשהם יספרו את הסיפור לגזלן ולעושק ויבואו לידי "לא תלך רכיל בעמך".

לדון לכף זכות

ודע עוד כלל גדול ועיקר בענינים אלו של לדון לכף זכות.

אם הוא רואה אדם שדיבר או עשה מעשה בין אם הוא דבר שבין אדם למקום, בין אם דבר שבין אדם לחברו, ואפשר לדון לכף חובה ולכף זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוהים, חייבים לדון אותו לכף זכות, אפילו אם מצד הדעת הדבר יותר קרוב לכף חובה.

ואם הוא אדם בינוני שלפעמים נזהר מן החטא ולפעמים נכשל בו, אם הספק שקול – מצוה לדון לכף זכות. כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הדן את חבירו לכף זכות, המקום ידיניהו לכף זכות, והוא נכנס בכלל מאמרו יתברך "בצדק תשפוט עמיתך".

ואפילו אם הדבר נוטה יותר לכף חובה, נכון מאוד שיהיה הדבר אצלו כמו ספק ולא יכריע לכף חובה.

ובמקום שיותר נוטה לכף זכות, ודן אותו לכף חובה, ועבור זה הלך וגינהו, מלבד שעבר על "בצדק תשפוט עמיתך", עוד עבר בזה על סיפור לשון הרע.