הלכות ספירת העומר (ב)
ספירת העומר בזמן הזה (שאין קצירת העומר) דאורייתא או דרבנן
התורה תלתה את חיוב הספירה בהקרבת קרבן העומר ולא נקבה תאריך מסוים שהספירה מתחילה בו (ויקרא כ”ג, טו-טז):
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה…
לדעת הרמב”ם (תמידין ומוספין, פ”ז הכ”ב-ד), גם לאחר חורבן בית המקדש, כשבטלו קרבנות העומר ושתי הלחם, תוקף המצווה נותר בעינו וגם בימינו החיוב הוא מדאורייתא:
מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר “וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות”. ומצווה למנות הימים עם השבועות, שנאמר “תספרו חמישים יום”… מצווה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן.
ויש חולקים וסוברים שתלוי בקציר ולכן זה מדבנן.
המשמעות הרעיונית של המחלוקת
ייתכן שהמחלוקת ההלכתית בין התוספות והראשונים מלמדת על הבנה שונה של הרעיון העומד מאחורי מצוות ספירת העומר.
כידוע, חגי ישראל מתאפיינים בכמה פנים. אחד הפנים שהתורה מדגישה הוא הפן החקלאי, כלומר מועדי הודיה לה’ על ברכת תנובת הארץ (חג האביב, חג הקציר והביכורים וחג האסיף). לדעת התוספות וסיעתם, מצוות ספירת העומר מכוונת לפן החקלאי של המועדים ולכן חיובה תלוי בהבאת קרבן העומר בפועל, וכשהיא אינה נוהגת אף מצוות הספירה אינה אלא מדרבנן – זכר לאותו הקרבן.
אולם לדעת הרמב”ם וסיעתו, מצוות הספירה נועדה לחבר את עיצומו של חג הפסח עם עיצומו של חג השבועות, על כל טעמיהם והפנים הנוספים של חגים אלו (למשל, חיבור בין יציאת מצרים לקבלת התורה). לכן, אף שהפן החקלאי בטל והנפת העומר אינה נוהגת כיום, עדיין יש מצוות ספירת העומר מדאורייתא.
למעשה:
לאור הכרעה זו, יש אומרים שניתן לומר את הפסוק, אך יש להשמיט את המילה “עשה” ולשנות מעט את הנוסח: “לקיים מצוות ספירת העומר, וכתוב בתורה…”. אולם למעשה מסתבר שאין בעיה באמירת הנוסח המקובל, משום שעיקר הכוונה הוא שהאדם סופר לשם קיום מצווה, ואת הלשון “מצוות עשה” אפשר לפרש גם כמצווה מדרבנן.
כך יש להסביר גם את הנוסח “כמו שכתוב בתורה”: חכמים תיקנו לקיים את מצוות הספירה בדומה למצווה שכתובה בתורה (וכן דעת הגרש”ז אויערבך.
