הלכות ספירת העומר

עיקר המצווה ושורשה

מצווה לספור מליל ט"ז בניסן החל במוצאי יום טוב ראשון של פסח, ובו היו קוצרים שעורים (עומר), מביאים אותן לעזרה, ומפרישים למחרת בבוקר קומץ ומקטירים אותו על גבי המזבח. לאחר שהקומץ הוקטר, הותר לכל העם לאכול מהתבואה החדשה.

מצווה זו אינה מוטלת רק על בית הדין אלא מצווה על כל אחד מישראל לספור ארבעים ותשעה ימים.

ואפילו שבכל המצוות שבדיבור יש כלל – 'שומע כעונה', ולכן אפשר לצאת ידי מצוות זכירת עמלק בשמיעת החזן, וכן יכול אדם לצאת ידי חובת הברכה על ספירת העומר בשמיעת החזן; אבל לעניין הספירה עצמה, כיוון שנאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", יש אומרים שצריך כל אדם לספור בעצמו בפיו. ויש סוברים שדין הספירה כדין שאר המצוות שבדיבור, ויכול אדם לצאת ידי חובתו בשמיעת חבירו.

אולם לכתחילה, כדי לצאת לפי כל הדעות, צריך כל אחד לספור בעצמו (עי' מ"ב תפט, ה, ובאו"ה 'ומצוה').

טעם המצווה וביאור אופן הספירה

טעם המצווה: על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'", והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר ה’ למשה (שמות ג יב) "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה".

ופירוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה, שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, ועניין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות. ולכן יעשה ה’ למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר.

ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקורבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר: אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים?
לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו.
ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון?
התשובה כי היום הראשון נתיחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה’ יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.