חינוך ילדים

המצוה שלך היא 'להתגלגל' עם הילדים…

סיבה נוספת לכעס שקיים בהורה כלפי הילד היא, שאדם מטבעו אוהב

לחלק פקודות, ואוהב שנעשה רצונו, ובפרט על ידי ילדיו.

הילדים הם עם חלש, ואדם נוטה למשול בהם. '

תלך לפה' / 'תלך לשם' / 'תאסוף את המשחקים' / 'עוד לא הרמת' / 'למה לא הרמת' / 'אתה לא שומע', וכן על זו הדרך.

האישיות האגואיסטית של האדם, ורצונו בציות ובכבוד, מתערבים בתפקידו כמחנך, וכשלא נעשה רצונו, הוא עלול להגיע עד כדי כעס ורוגז.

הדברים מרחיקים לכת עד כדי כך שאדם עלול לריב או להעלב מילד בן שנה וחצי, שנתיים. הוא משתמש בשפה שלו, ומתנהג באותה דרגה בה הילד נמצא. הוא שכח לרגע שזו בכלל מצוה…

מוטל עלינו להבין שאנחנו לא 'בעלי בית' על הילדים – לבן הארמי אמר 'הבנים בני והבנות בנותי…' – אבל אנחנו רק שומרים על פקדון, ויבוא היום שבו נמסור דין וחשבון כלפי שמיא אם פשענו בשמירה.

רק כשנבין זאת, רק אז נוכל לחנך.

גדר מצות החינוך הוא כלשון הרמב"ם: "מצוה עם הילדים להתגלגל עימם"!!!

בהעדר מבט זה על הילדים, כל מה שנאמר בהמשך השיעורים, לא יהווה

'חינוך', אלא הצגה ותו לא, משום שהעצות שנפרט בהמשך, יש לעשותן

לשם שמים!

מצות החינוך אינה מוטלת – כפי שהרבה סוברים וטועים – על ה'תלמוד

תורה', או על ה'רב'ה', או על המנהל. אין לילדים שלנו הורים רזרבים, ורק עלינו מוטלת אחריות זו, והמצוה היא שלנו בלבד.

כל השאר הם בסך הכל שלוחים, ואף על פי ש'שלוחו של אדם כמותו', החיוב מוטל עלינו בלבד.

עתיד הילדים מוטל על ההורים בלבד.

ואם נצטווינו על כך, ודאי שיש בידינו את הכוחות לקיים את המצוה על

כל גדריה ופרטיה.

ולכן, אין מקום לאנחה או לרפיון שביאוש, אלא אדרבה, יש להורים

סיעתא דשמיא מרובה לעסוק בחינוך ילדיהם ולזכות להצלחה בעמלם.