הנחלת ההשתתפות בצער הרוגי אסון מירון

הרגש של השתתפות בצער זולתך…

על מנת שאני אוכל לכבד את הזולת, אני חייב לראות את המציאות דרך עיניו, להיות מודע מה קשה לו ומה קל לו. ואם הנקודה הזו חסרה, אזי אין ביני לילד שום קשר. אם אני רואה את הדברים רק מהעמדה שלי, ולא נכנס לנעליים שלו, אז אין בינינו שום יחס אמיתי!

החזו”א באגרותיו (ח”א קכג) מדבר על ענין שעומד בקשר ישיר לנושא שלנו: “חסר לך הרגש של השתתפות בצער זולתך, והעצה לזה ההשתדלות להיטיבו ולהצילו מצער, והמעשה פועלת על הלב, וכן להתפלל על צרת זולתו אף שאין הדברים יוצאים מן הלב, ואף אם המצטער המוני הדיוט ובזוי”.

החזו”א זצ”ל מגלה לנו שחסר בנו הרגש של השתתפות בצער הזולת. מה זה להשתתף בצער הזולת?

התנאי הראשון הוא להצטער בצערו. אפילו אם אותו צער נגרם לזולת מחמת דברים שאינם בעלי ערך בעיניך כלל, וצערו הוא על עניינים שאין ראוי בעיניך להצטער עליהם, ואוי לו לאותו אדם שהוא בכלל מצטער עליהם – אבל למרות זאת, אסור לחשוב שאין צורך להצטער איתו!!

הוא מצטער שהביאו לו חצי תפוח אדמה במקום תפוח אדמה שלם… דבר ראשון צריך להבין שהוא מצטער!

לאחר מכן ישנו עוד שלב, גבוה עוד יותר מבחינה רוחנית, שמלבד ההזדהות – הצער שלו פשוט יצער גם אותי. באמת לחוש את הצער.

והחזו”א מביא שתי עצות להגיע לדרגה זו. הראשונה היא – “להיטיבו ולהצילו מצער”, כלומר לעזור לו, ועל ידי המעשים נמשכים הלבבות. והעצה השניה היא – “להתפלל על צרת זולתו, על אף שאין הדברים יוצאים מן הלב”, כלומר גם אם עכשיו אינך עומד בדרגה זו – דרך התפילה שתתפלל עליו, תוכל להגיע למצב שאף אתה תצטער עמו.

ממשיך החזו”א ואומר – “ואף אם המצטער המוני הדיוט ובזוי”. הכוונה היא שאפילו שהאדם ההדיוט ההמוני והבזוי הזה, מצטער על דברים המוניים ובזויים, אפילו שהסיבה לצער היא שטות – אבל המציאות היא שעכשיו יהודי בצער, ולא משנה מה הסיבה שגרמה לכך.

אולי בהמשך יהיה עלינו לברר איך קרה שהאדם הזה שהוא קרוב אלי, הוא כזה אדם המוני שמצטער מכאלה שטויות. בסדר, זאת נוכל לברר בהמשך, ולהסביר לו מדוע לא כדאי ולא ראוי להצטער מזה. אבל עכשיו הוא בצער וצריך להצטער עמו.

זלזול בדברי הילד מבטא את התנכרותך מעולמו

באופן דומה, אדם שמזלזל בבנו שטוען שליד המיטה שלו רובץ אריה – גישה כזו היא טעות, משום שבעיניו של הילד באמת רובץ שם אריה. נראה את אבא ישן כשלצידו אריה…

אין הכוונה שתסכים עמו שיש שם אריה, אלא שתבין שהוא רואה שם ממש אריה. בעיני הילד האריה הוא מציאות, אמת ברורה ומוחשית. אין זה נכון כלל לצחוק על טענת הילד, לזלזל בה ולהפוך את זה לבדיחה: “אריה? אולי תיתן לו חלב, אולי הוא צמא, אולי הוא רעב, תביא לו משהו לאכול…”.

איך אתה תרגיש, כשתפנה לבקש עזרה או עצה ויצחקו עליך או יזלזלו בדאגותיך?

זוהי פשוט אכזריות.

זו היא ממש תחושתו של הילד בשעה שזלזלו בו או שפגעו בכבודו. הוא מהרהר לעצמו: ‘הנה, לא מבינים אותי’.

ההבנה הבסיסית בהכלת השני תלויה בהבטה על מצוקתו מנקודת המבט שלו, מאותה נקודה שהוא מסתכל על העולם.

אין זה חכם כלל וכלל לראות את הדברים מנקודת מבטך, אלא לראות את הדברים מהנקודה שהשני רואה אותה, וזה עיקר שמירת כבוד הילד – לדעת להסתכל על העולם בעיניים של ילד. מה שאתה מסתכל על העולם אחרת זה משום שכך נבראת. על זה לא עבדת. ה’חכמה’ היא לראות את הדברים מהנקודה שהשני רואה אותה.

ולכן, אם הילד טוען שיש שם אריה, עליך להרגיעו [לא את האריה – את הילד…], ולומר לו: “אנחנו מבינים את הפחד שלך, זה נראה כמציאות אך זה חלום, וה’ שומר עליך, בוא נאמר תהלים, בוא ניתן צדקה”.

ואם הוא לא נרגע, תאמר לו: “אבא יישן לידך. אבא ילטף אותך”. כיבדת אותו.

זה משהו אחר לגמרי.

להיכנס לגמרי לנעליים של הילד…

מספרים על אחד מגדולי ישראל מדורות עברו שרצה לבטל את השידוך עם חתנו, משום ששמע שהחתן המיועד רגיל ללכת לישון עם פיג’מה. הוא לא הבין. חתן שהולך לישון? לישון לא הולכים. לישון נופלים.

ביררו מקורביו מה הסיבה להתנהגות הזו. מה זאת אומרת ללבוש פיג’מה… והחתן תירץ, שהוא לובש פיג’מה משום שבקלם חינכו אותו לסדר ונקיון. מי שישן עם בגדים מלוכלכים, באותה מידה, חס וחלילה, מידותיו לא תהיינה נקיות. בקלם נבנתה על כך תורה שלימה, שהנקיות החיצונית משפיעה על הנקיות הפנימית. כשהרב שמע זאת, הסכים על דבר החתונה, והורה שאפשר לקיים את השידוך.

כוונתו של הרב היתה, שמי שחי בעולם של תורה, ומי שבאמת חש ומרגיש את מתיקות התורה, לא אמורות להיות לו מחשבות על שינה בכלל. הוא לומד ולומד עד שהשינה חוטפתו, כפשוטו. הוא נופל לישון. משום כך הוא לא הבין איך זה שבאמצע הלימוד יש לחתן את הזמן לחשוב אם כן ללבוש פיג’מה או לא ללבוש פיג’מה…

זו היא למעשה התנהגות הילד בתוך עולם המשחקים שלו.

ילד בריא בנפשו כך מתנהג. בשעת המשחק הוא שוכח לגמרי שקיים עולם מלבד המשחק שלו. גם אם המכנסיים לא מסודרים, רגל אחת עם נעל ורגל שניה בלי, שרוכים לא קשורים, הוא ממשיך לשחק…

אתה לא מצליח להבין איך הוא בכלל מסתדר. ראיתם פעם ככה ילדים משחקים? כל הזמן תופס את המכנסיים שלא יפלו, וזה לא מפריע לו. הוא לא מבקש חגורה, הוא לא מבקש כלום. הוא לא מרגיש בכלל…

עכשיו אתה בא ומבקש לתלוש אותו משם, בשביל לישון, או בשביל לשטוף כלים, או בשביל ענין אחר, לא משנה בשביל מה; אי אפשר לתלוש אותו לפתע פתאום מהמשחק!

זה זלזול בילד!

אתה היית מוכן שיתנהגו אליך באופן דומה?

“ואהבת לרעך כמוך”. כשם שאינך רוצה שיעשו לך, אל תעשה זאת לשני!!

הדרך להוציא מן המשחק היא בהדרגה ובהבנה.

הוא נשמה, הוא בן אדם. הוא אדם בעל רגשות, ואין זה רק מחמת הענין המוסרי, זו הלכה. אסור לך להשפילו, אסור לך לדכא אותו, ואסור לאבא להשתמש בילדיו כאילו היה ‘בעל הבית’ עליהם.

הלא אם היית שומע שאחד מן השכנים מעיר לבנך ומתבטא בנימת זלזול, מן הסתם היית מהרהר בליבך: “מה פירוש? זה הבן שלך שכך אתה מדבר אליו? זה לא רכוש שלך”…

אך למרבה הצער, פעמים רבות אפשר להפנות את אותה שאלה אליך – האם בגלל שהילד הזה הוא בנך, הוא הפך להיות רכושך? אמנם הוא בנך ואתה מחויב לחנכו, אבל אין זה מהווה היתר לדכא אותו, לזלזל בו, ולבוז לו.

בשום פנים ואופן לא.

נמצא, אם כן, ששמירת כבודו של הילד, מותנית בכך שהנך חווה את העולם מנקודת מבט שלו.

התנהלות בכבוד – גם כלפי קרובים!

דברים אלה במעלת כבוד הזולת, נכונים ותקפים בכל התנהלות תקשורתית עם בני אדם. חז”ל לימדונו: “איזהו מכובד? המכבד את הבריות!!” (אבות פ”דמ”א).

בעיקר נכונים הדברים לגבי שלום בית. שלום בית מורכב משני דברים – אהבה וכבוד. שני הערכים הללו הם הכרחיים, אך כבוד חשוב יותר!

שכן בשעה של כעס האהבה עלולה להתכסות, ועלולים להגיע לכלל טעות הרסנית. אך אם יש כבוד, אזי גם בשעת משבר לא משתמשים במילים פוגעות, לא מגנים או מזלזלים, וכך מוגנים מפני נזקים לטווח רחוק.

קיימת תחושה מסוימת בקרב הורים רבים, שהילדים מהווים חלק מההורים [כמו שאמר לבן הארמי “הבנים בני והבנות בנותי”…].

ואם אלו הם פני הדברים, אז מה קרה, וכי האבא מתייחס כל פעם בכבוד ליד ימין וליד שמאל? נראה לו שהילד חלק ממנו, וממילא הוא מבין אותי, ואני מבין אותו… אנחנו אותה נשמה…

אולם, אין זה כך!!

אדרבה, הקרוב קרוב קודם. חז”ל מונים (יבמות סב:) כמעלה גדולה את הזכות של “המקרב את קרוביו”!

לנו נדמה שלקרב רחוקים זו המעלה העליונה. אכן, זו ודאי מעלה נשגבה, אך ישנה מעלה גדולה ממנה – לקרב את הקרובים.

חז”ל גילו לנו את נפשו של האדם, שמי שמקרב את קרוביו סימן שהוא איש בעל מעלה אמיתית. אפשר לחרוט מעלה זו על המצבה… בסוף ימיו, בהספדים, יוכלו לומר עליו שהוא זכה לקרב את קרוביו.

כמה קשה לנו לקרב אחים, כמה קשה לנו לקרב קרובי משפחה! וכל כך למה?

משום שעם הקרובים בדרך כלל לא שמים דגש על הכבוד ההדדי. כאשר יש יחסים של קירבה, מתמעט יחס הכבוד, ואתה עלול לזלזל בו, ועל קושי זה צריך להתגבר.

האם כל כך קשה להתייחס לילד כמו שהוא מבקש? יחס מינימלי אנושי…

הוא לא דורש יחס של נסיך. תעניק לו סך הכל יחס אנושי. זה מה שהוא צריך – – –

למסירת פדיון נפש
נגישות