הרהורים על חוף הים
המציאות היתה כה מרה עד שהוא גיחך לעצמו מרוב דכדוך, “מילא אם הייתי אדם מבוגר שסוחב חבילה של צרות… אבל בחור כה צעיר כמוני, וכבר ממורמר כל כך, ומיואש כל כך מעצמו, מהעולם, מהכל…”.
כבר מילדות הוא שמע על העצה המופלאה הזו שוקראים לה: “התבודדות”.
בתור ילד היה אביו לוקח אותו עימו ליער, לפעמים היה משחק בין העצים, ולפעמים היה פותח את סגור ליבו, מניח לזרם המילים לשטוף את כולו. היה מבקש שיצליח בלימודיו בבית הספר, שהחברים יאהבו אותו, ושאבא ואמא יהיו בריאים.
אך לכשגדל והתחיל להפנים אט אט את משמעות החיים, החלה ההתבודדות להעיק עליו. כמה יכול אדם להעצר יום יום למשך שעה, ולהתבכיין…
ישנו רגע שהאדם רואה שהחיים באמת מסובכים, וככל הנראה אין להם פתרון ממשי. ואז, נמאס לו לקוות לטוב, וכבר אין לו את הכוחות להתבודד, להכנס לצרוּת של החיים ולפשפש בכל מה שכואב ומייסר.
הרבה יותר נחמד ליצור התבודדות בסטייל של הרגעה עצמית, להסתכל על הכוכבים, לנשום את אויר הלילה הקריר, ופשוט לחלום. אבל לא להכנס לתוך החלקים המעוכים והרמוסים בנפש.
נמאס.
*
החברים יצאו יחד לים בשעת לילה מאוחרת, אבל כרגיל לא היה לו מקום, והוא נאלץ לעשות את הדרך לבדו. בודד.
הוא הגיע לחוף, האופק הבלתי גבולי נפרש למול עיניו, אך השלוה היתה רחוקה ממנו והלאה, “אין לי כח, אין לי כח לפגוש אף אחד…”. רגליו הוליכו אותו כמאליהן אל המים, מטפס על שובר הגלים, צועד לאורכו אל תוך המים.
אדוות הגלים החרישית נעמה לאזניו, כשלפתע פונה אליו זקן גלוי ראש, שערותיו הלבנות מתבדרות ברוח הקלה, “מה אתה עושה כאן, ילד…”.
מבט קל באיש שיחו, ומשהו חדש ניצת בליבו. התחושה שאין לו כלום בעולם נגוזה לרגע, ותחתיה הופיעה תחושת גאוות יחידה שמעולם לא פגש בה, “אני בחור ישיבה, באתי לכאן כדי להתבודד…”.
הזקן גיחך ובחר להעביר נושא, “אתה כבר נשוי…”.
הוא השיב בשלילה והזקן התפלא, “וזה לא קשה, אתה יודע, הנסיונות ברחוב, והכל…”.
התלהבותו גאתה, מול זקן נעדר כל סממן יהודי החל להתרגש מכל הטוב שעלה בחלקו, “אתה צודק, אבל יש לי המון, אני לומד תורה בישיבה, קבלתי מתנה ושמה ‘התבודדות’ – בה אני יכול להשיח את ליבי לפני האלוקים כמו לחבר טוב…”.
*
הזקן הלך, והוא נשאר עם עצמו, מבחין בכל אותם נקודות של אור שמאירות את חייו, נזכר ברגעים רחוקים של קרבת אלוקים שרוממה את רוחו לפסגות נישאות. חיוך האיר את פניו תוך כדי שהרהור קל חולף בו, “אז באמת המצב לא כל כך גרוע, אני ממש מוצף בחיים טובים, משמעות ואושר פנימיים”.
ולפתע נפתח בו הכל, דמעה קלה גלשה מזוית העין, “אלוקיי, אני מרגיש שאתה כל כך אוהב אותי, אתה מכיל אותי איך שאני, עם כל חסרונותיי. ואני גם מרגיש במקום הכי הכי עמוק בלב שאתה שומע אותי ובודאי תעזור לי…”.
ישיבתו הרפויה על שובר הגלים המיסה חומות שביצר בעמל רב מול הכאבים שבליבו, וכשהחומות נמסו עלו יסורי נפשו והפכו בפיו למילים של תפילה, ואט אט הוא מצא את עצמו בוכה. בכי טהור ומרפא.
*
כי זוהי סוד הבכיה האמיתית. כשאדם בולל בבכיו תקוה ואמונה אמיתית באביו שבשמים שאוהב אותו, רק אז הוא יוכל לבכות בכי טהור, רק אז הוא יוכל להישיר מבט אל הפינות המייסרות והכאובות, ולהתפלל ולבכות עליהם, בשמחה.
