השופט שידע איך יהודים שותים יין

בעיר קולומייא התגורר יהודי עובד ה’, עשיר ובעל נכסים, בשם ר’ לייבל אייפערמא ז”ל. היתה לו חנות ‘כל בו’, בה היתה גם פינה לממכר משקאות. במשך כל היום היו אשתו ובתו מנהלות את החנות, והוא היה נכנס אליה רק לשעה אחת ביום, והיה עומד ומוכר משקאות, ומההכנסות שהגיעו לידיו באותה שעה לא היו רואות אשתו ובתו מאומה – את הכל היה מחלק לצדקה עד הפרוטה האחרונה. זאת מלבד מנהגו לסובב על פתחי נדיבים ולהתרימם לצדקה.

פעם במוצאי שבת קודש נכנס אל החנות יהודי פשוט מאוד, וביקש לשתות כוס יי”ש. באותו זמן היתה בחנות בתו של ר’ לייבל, וכשמזגה לו את הכוס טעתה ומילאה אותה בחומר ניקוי במקום ביי”ש.

האיש לגם את הכוס בבת אחת, ומיד החל להשתעל ולהשתנק ומעיו התהפכו בקרבו. הזעיקו רופא, שהצליח לגרום לו לפלוט את כל מה ששתה ולהשיב את רוחו, אולם עדיין נצרך אותו יהודי להיות רתוק למיטתו עד שהבריא כליל. מקום מגוריו היה בשכונה בה התגוררו ליצנים וקלי דעת, ורגלם של אנשים ישרים ויראי ה’ לא דרכה בה משום ‘סחור סחור אמרינן לנזירא’. אולם כעת, כשהיה מוטל על ערש דווי בגלל מה שאירע בחנותו של ר’ לייבל, חששו תושבי העיר שלאחר שיבריא יתבע את ר’ לייבל למשפט, ולכן כל אותם ימים באו רבים לבקרו כדי להפיס את דעתו. אולם כל זאת היה ללא הועיל. אותו יהודי לא הסתכל על כל הבאים – ואחת היתה שאלתו, עליה היה חוזר כל הזמן: “האם ר’ לייבל הגיע?”

כאשר ראו את התעקשותו, דיברו על לבו של ר’ לייבל שיבוא גם הוא לבקרו ולהתנצל בפניו, וכך יציל עצמו ממשפטים ועלילות, אולם ר’ לייבל התעקש ועמד על שלו שאינו נכנס לבית כזה, שהרי מקום טומאה הוא. בסופו של דבר, לאחר שהחלים הלך האיש והגיש תביעה נגד ר’ לייבל.

בעיר קולומייא, שרובה היו יהודים, היו גם הגויים בקיאים מאוד במנהגי ישראל. בהגיע יום המשפט, כששמע השופט – שכנראה כבר קיבל מראש שוחד כדי לזכות את ר’ לייבל – את הטענות נגדו, פסק ואמר: “הרי מנהג היהודים, שכששותים יי”ש, שותים קודם לגימה קטנה ואומרים ‘לחיים’, ואחר כך ממשיכים לשתות את כל הכוס. אם כן” – אמר השופט ליהודי שהגיש את התביעה – “עליך הטענה, ולא עליו. אם היית מתנהג כמו יהודי, ושותה קודם לגימה קטנה, היית מרגיש שהמשקה אינו ראוי לשתיה ולא היתה באה עליך כל הצרה הזאת”.

 

למסירת פדיון נפש
נגישות