השראת אוירה נעימה בבית: למה? איך? וכיצד?
האופי של הבית – והשפעתו על הילד
את האופי שההורים מקנים לבית, הילדים יחקו בהמשך חייהם. האווירה בבית משפיעה על הילדים, הם סופגים את האווירה, את הצלילים, ואת אופן ההתנהלות בבית.
בית ששואף להקנות לדור הבא דוגמא חינוכית, חייב להתנהל באווירה של שלווה ורוגע.
פרט לדרגה הנעלה של שלווה ורוגע מתוך אמונה אמיתית ובטחון מושלם, בבחינת "השלך על ה' יהבך" (תהלים נה, כג) – ויהי רצון שנזכה לדרגה זו – חובת ההורים להשרות בביתם אווירה מתונה ומיושבת.
לפני זמן מה נסעו בני ביתי עם הבנות הגדולות למספר ימים, וכבר עברו עידן ועידנים מאז שטיפלתי בילדים באופן שוטף, בדרך כלל הבנות הגדולות מטפלות באחיהן, ולפתע נשארתי אחראי על ניהול בית עם ילדים…
חשבתי לעצמי איך משתלטים על הניהול בבית ויחד עם זאת גם ממשיכים ללמוד וללמד, בלי לפגוע בסדר היום הרגיל. והנהגתי בבית דבר מסוים שיסייע לי לנהל את הבית בקלות וביעילות –
הנהגנו שלא צועקים בבית, אלא מדברים בשקט ובמתינות. אמרתי לילדים, "אתם רוצים לריב, אין בעיה, רק בתנאי שלא מרימים את הקול".. וניתן לומר שעברו שלושה ימים רגועים בלא בעיות מיוחדות…
למה?
פשוט מאוד, אי אפשר לחטוף לשני בשקט, או להתרגז בשקט, וממילא, כמות התקריות בבית רגוע היא קטנה ביותר.
אווירה של שלווה ורוגע…
למותר לציין, שהאדם שאמור להשרות בבית אווירה רגועה – הוא אתה!
אתה אמור להיות רגוע ולא להרים את קולך. אל תקרא למישהו מחדר לחדר, אלא גש אליו ודבר איתו. אל תרשה באורח קבע להשמיע בבית שירים בעוצמה, בשביל שירקדו ויקפצו, כי המרחק בין לקפוץ ולרקוד – לבין להתחיל לריב, הוא כחוט השערה…
הדוגמא האישית בתוך הבית היא שהאבא והאמא רגועים. הם משרים אווירה רגועה בתוך הבית, ומדברים ברוגע.
כדי להגיע לאווירה רגועה בבית יש להרחיק ממנו במידת האפשר את מידת הכעס. אם הבן רואה את אביו בשעת כעס, זה איום ונורא בשבילו. שלא תדעו איך אנו נראים בשעה שכזו. זה נורא ואיום עד שחז"ל הורו שלא להסתכל בפני אדם שכועס, משום ש'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה' (שבת קה:), הוא נהפך להיות עבודה זרה ממש.
נכון, דברי חז"ל מכוונים כלפי ההיבט הרוחני, אבל ילד מבחין גם בחלק הגשמי. הוא רואה את אביו מאבד שליטה, וזה מפחיד אותו!
לגדל ילד בבית של הורים כעסנים ועצבניים, זה לגדל ילד עצבני… ילד שהחיים שלו אינם חיים…
לכן, גם אם הנך כעסן, בתוך ביתך תדע לכבוש את מידת הכעס. תכעס במקומות אחרים. היות והכעס מהווה בדיוק ההיפך ממידת הרוגע והשלווה עליהם דיברנו.
עליך מוטל להרגיע את הסובבים בבית. נניח שעל שולחן השבת מתחילות מריבות, פלוני מושך, ואלמוני מושך בחזרה, ואתה מבין שהעסק מתחיל לבעור, יש עצה –
תתחיל לדבר בלחש, בלחישה ממש. אתם לא תאמינו עד כמה זה משפיע רוגע על הילדים. הם אפילו לא ישימו לב שגם הם מתחילים לדבר בלחישה. זה עובד 'כחומר ביד היוצר'..
כשאמרנו 'בית שליו ורגוע' אין הכוונה שהבית אינו מגיב כלל לדברים שמחים או עצובים. הכוונה היא שאין בבית יתר בהלה ואף לא יתר שמחה. לא כל בשורה טובה היא סיבה לשמחה סוערת, ולא כל בשורה רעה היא בשורת איוב שמשרה בבית דכאון.
הכלל הוא שהבית לא יתנהל בצורה קופצנית, ולא יעבור עליות וירידות, אלא יהיה בית שראוי לקרוא עליו "על מי מנוחות ינהלני" (תהלים כג, ב).
הכל במידה מאופקת.
בכל הזדמנות יש להחדיר את הרוגע, והכמיהה לשלווה אמיתית.
שלוש מידות הן בהנהגת הבית…
ישנם שלושה סוגי התנהגויות המקנים לבית אווירה כללית שאינה טובה. אופיים של אותם בתים מקרין ומשפיע על הילדים בצורה ישירה ושלילית. ונמנה אותם אחד לאחד:
א. רואי שחורות
ישנם בתים שבהם כל הזמן רואים שחורות. מכל דבר הם נבהלים, ועל כל ידיעה הם זורעים סיפורי פחד ובהלה – "שמעת, עלה לשלטון הנשיא ההוא, ומי יודע מה יהיה, הוא ינסה לזרוק אותנו לים"… כל מכתב שמגיע ודאי יביא בכנפיו בשורה רעה, וכל דפיקה בדלת היא סיבה לבהלה…
התנהלות שכזו משרה אווירה לא טובה בבית. הילדים יגדלו ל"ע, מפוחדים, חששנים וחסרי בטחון.
צריך לפתח בבית אופטימיות ואמונה – "יהיה טוב, ה' יעזור, בעזרת ה' תבוא הישועה, לא נורא, הרבה שונאים קמו לישראל והקב"ה הציל אותנו מכולם", ודיבורים נוספים מעין אלה.
ב. עין רעה
ישנם בתים שהתנהגותם חמורה יותר מזו של רואי השחורות. אלה הם רואי רעות, וזה בית נורא ואיום.
רואי רעות הם אותם שבכל דבר הם רואים ומזהים את הרע בלבד. על כל דבר הם מעבירים ביקורת. האבא חוזר מהמכולת ומשמיע ביקורת על המוכר, למחרת על הקונים, לאחר מכן על הירקן, על פלוני ועל אלמוני…
זה נשמע משהו כמו, "הייתי בצרכניה, וכולם היו עם עגלות עמוסות, מה הם צריכים כל כך הרבה? מה, פרצה מלחמה?", כשהוא חוזר מהכולל הוא רגיל לספר על הבעיות שיש לו עם חבריו מהכולל, עם הנהג בהסעה, ובכל אירוע הוא מתמקד ברע בלבד.
הוא ואשתו יושבים ומדברים רק על דברים שליליים, וכיון שכן, הם מגדלים ילדים שכל הזמן חשים נרדפים, כי התחושה השורה בבית היא שכל העולם נגדם, וכולם מחפשים לעשות רק רע..
זה בית עם אווירה מאד לא טובה. הדוגמא החיובית היא לפעול בדיוק להיפך. לראות בכל דבר את הטוב, ולדבר בבית רק דיבורים טובים. 'עין טובה' בבית היא דוגמא חיובית, שמשפיעה רבות בהמשך דרכם של הילדים.
אם זה קשה לך, לפחות ליד הילדים תדבר דיבורים טובים בלבד. למד זכות על כולם, בדיבורים שמביעים 'עין טובה' על כל העולם –
"הייתי במכולת והיו הרבה קונים והחנווני לא התרגז, איזו שלווה וסבלנות לכל קונה. הייתי במכולת וכולם עמדו בתור בצורה יפה ומסודרת כל כך. חסדי ה' איזה שפע, הקב"ה משפיע טוב על כולם, כולם עם עגלות מלאות, ישתבח שמו. משמח את הלב לראות יהודים קונים הרבה כל כך, ממתקים רבים כל כך, ואין ספק שהכל לשם מצוה, לשמח את הילדים ולחנכם לתורה וליראת שמים".
אם השכן רכש רכב חדש, לא לומר, חלילה: "מאיפה הכסף, את מי הוא גנב?", אלא תאמר: "אשריו, שיהיה לו רק טוב, אברך שמסוגל לקנות אוטו, ברוך ה' כך צריך להיות, זה שכרו של לימוד התורה"..
ילדים שגדלים בבית שבו נוהגים לראות כל דבר בעין טובה, נעים לשהות בחברתם, ולעומת זאת קשה מאד ולא נוח להתרועע עם ילדים שגדלו בבית של רואי רעות, משום שבכל הזדמנות הם מדברים דיבורים שמעכירים את האווירה, בכל אירוע הם מתמקדים ברע בלבד, וכיון שכן, אינם מרבים לפרגן, לעודד ולהאיר פנים.
ג. לטובת המשפחה מותר…
ישנם בתים שהתרגלו לחשוב, שיש להם היתרים מיוחדים לטובת המשפחה.
מותר לשנות בדיבור ומותר לפגוע באחרים, להערים במקח וממכר, ועוד. הם מסתכלים כאילו כל העולם מעבר אחד, והמשפחה נמצאת בעבר השני, ולכן הם מסגלים לעצמם כל מיני היתרים 'לרווחת המשפחה'.
למותר לציין שאין זו הנהגה טובה, בלשון עדינה. הדוגמא החיובית היא לנהוג ביושר ובכבוד, ולדאוג לרווחת אחרים לא פחות מלרווחתם של בני משפחה.
לסיכום:
א. הדוגמא האישית דורשת לשוות לבית אווירה נעימה.
ב. ההורה אחראי ליצור אווירה רגועה שקטה, וזורמת.
ג. יש להנחיל אופטימיות, עין טובה, ודאגה לזולת.
