התנהגות פראית

שאלה


לכבוד הרב, יש לי ילד בן 3 וכאשר הוא רוצה לקבל איזשהו דבר, ממתק וכדומה, ואין באפשרות לתן לו ואין נעשה רצונו הוא מתנהג בפראות ממש, כיצד מגיבים במצב כזה?

תשובה


חובה לשמור על שלווה מוחלטת, להתעלם לזמן-מה מתגובות התסכול של הילד. לאחר מכן, לגלות אמפתיה לקושי שלו לקבל את סירובנו לבקשתו, כגון ‘אני מבין שקשה לך ואני מאד רוצה לתת לך אבל עכשיו אי אפשר”. בראשיתה של תגובה קשה מעין זו, חיבוק חם גם יכול לעזור לו להתגבר על סבלו.

באם הילד מתנהג בצורה תוקפנית, זריקת חפצים, טריקת דלת, אל לנו להיבהל, אלא לדרוש ממנו- בשקט- לעזוב את החדר תוך כדי הסבר בנחת שלא נוכל לדבר עמו כל עוד שאינו מדבר  אלינו בכבוד.

“לכן עליך להסתגל לסבול את גילוי תוקפנותו, ולא להיכנע לצריחותיו, אל תתן לו מתוך אהבת עצמך- כדי שלא יפריע את מנוחתך- מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך אליו” (רש”ר הירש)

בשולי הדברים:

בדרך-כלל לכל ילד קשה לקבל סירוב (גם לנו), אך אם נכנע להתפרצויות זעם ותוקפנות, הילד יאמץ זאת כשיטה להשגת רצונותיו, ובזאת אנחנו מעודדים את סף התסכול הנמוך של הילד.

ובשורש הענין ניתן לראות בהתנהגות זו חוסר בקבלת מרות ומשמעת, כלומר- יש להפנים לילד שיש מצוה ומצווה בבית, וללמדו להיכנע להוריו. אכן זהו הגיל שבו אנו מקנים משמעת וצייתנות, וככל שנתמיד בהפנמה זו, נגרום לכך שלא יהיה זה כלל בבחירתו של הילד להתפרץ באופן שכזה גם בעת קושי- סירוב למלאות את רצונו.

 

 לשיתוף המאמר:

[addtoany]
למסירת פדיון נפש
נגישות