חג השבועות עבר, מה הלאה?!
רוחות של לילה יש בהן שני משמעויות: קרירות, ובדידות.
כך היתה תחושתו כשעמד לבדו במרומי הפילבוקס במשמרת המי יודע כמה שהוטלה עליו. קר, ובודד.
כשחשב בעבר על השירות בצבא לא חלם שכך ייראו פני הדברים, בדמיונו היה עטור מדי קרב מרשימים, מתרוצץ בחזית, מחסל אוייבים ומחבלים בזה אחר זה…
האדרנלין שצף בדמו, והעמידה המשמימה בעמדת השמירה לא הצליחה להביא לידי ביטוי אף לא קצה אחד מחלומותיו הוורודים.
אך למרות זאת המשיך לחלום, יום יבוא והוא ייקרא למשימה חשובה באמת, לא עוד יבלה את עיתותיו באימונים חסרי תוחלת, ובמשמרות שמירה אל מול אופק ריק וחשוך.
*
ויום אחד זה הגיע…
הם עמדו, הוא וחמישה חיילים מובחרים מהגדוד שלו, בחדרו של המפקד. האוירה היתה מחשמלת, “עקב מורכבות המבצע לא אוכל למסור לכם פרטים על המבצע, רק דבר אחד אומר לכם, מדובר במשהו ענק…”.
הם יצאו נחושים ודרוכים ממתינים להוראות, על פי המפה היה עליהם להגיע לסימטה צרה במחנה הפליטים רוחש המחבלים.
מכשיר הקשר שבידיהם זמזם, “למולכם עומד בנין גבוה, תעלו לגג בלי להשמיע קול”.
בתוך עשרים ושתיים שניות כבר עמדו בראש הבנין, צופים על כל השטח, כשהוראה נוספת הגיעה, “בפינת הגג יש עשר ארגזים של סיגריות שהוברחו ולא שולם עליהם מכס, תאספו אותם לרכב הצבאי, ותחזרו למחנה…”.
הוא חזר למחנה, נמלט אל תוך הכרית מרטיב אותה בדמעותיו, “למה… למה אני לא עושה כלום… עד שחשבתי שמחכה לי משימה אמיתית ורצינית, אז שלחו אותי לאסוף סיגריות… בדיחה עצובה…”.
*
למחרת בבוקר נקראו שוב לחדרו של המפקד, אורח נוסף היה שם.
הרמטכ”ל.
עיניהם נפערו בתמהון, והמפקד לא הניח להם להשאר סקרנים, “ממידע מאומת שהגיע לידינו תוכנן אתמול פיגוע ענק במרכז הארץ, אך משתף הפעולה התרה בנו שלא לבצע שום פעולה ישירה שתחשוף אותו”.
“היינו במלכוד, והברירה היחידה שנותרה לנו היתה לשלוח פלוגת חיילים לבנין שממנו היו אמורים לצאת המפגעים, בשעה שאתם הייתם בבנין היו המפגעים אמורים לצאת מהבנין. עקב החשש לשלומו של המשת”פ לא יכולנו לאפשר לכם לעצור אותם, אך עצם העובדה ששוטטתם בבנין מנעה מהם לצאת, והפעולה הזדונית נכשלה”.
“הרמטכ”ל הגיע הנה במיוחד להודות לכם על הצלת עם ישראל…”.
*
אמצע חודש סיון.
חג השבועות חלף עבר, וכל אחד רוצה להתחיל התחלה חדשה, “אני יהיה חייל מיוחד בעבודת ה’, אני לא יישב סתם בשיעור תורה, אני רוצה לעשות משהו מיוחד, אולי אני יגמור את כל הש”ס, או יעשה איזה מצוה מיוחדת עולמית”.
החלומות פורחים במוחו של כל אחד, חולם להקים ארגון כלל עולמי לגמילות חסדים, או משהו אחר, אדיר, ענק.
בינתיים, הוא חי את חיי היומיום, והוא צריך ללכת בבוקר לבית הכנסת להתפלל, ואחר כך ללכת למכולת, את כל היום הוא מבלה בעבודה, ובערב כשהוא מקשיב חצי מנומנם לשיעור תורני הוא מרגיש שזה שום דבר.
אפס.
*
רבי נחמן מברסלב מחדד את הנקודה המרכזית, ששופכת אור בהיר על חיי שעמום חדגוניים:
לפעמים הרופא אומר לך לא לאכול גזר, ואתה מרגיש שלא עשית כלום…
אז הוא מגלה לך, שאם אתה יודע ומאמין שיש תכלית עמוקה ונסתרת לכל פעולה שלך בעולם, אתה מסוגל להתמודד עם אתגרים גדולים וגם קטנים, בעוצמה.
הנה למשל, כשאדם עובר עבירה הנפש שלו מתרחקת ממנו, והוא נהיה חולה. הרופא אומר לא לאכול גזר, הוא חושב שזה מזיק לך. הנפש רואה שאתה מסוגל להתמודד, והיא חוזרת, ואתה נהיה בריא…
אדם בא לעשות מצוה, קטנה, אולי שולית [בעיניו, כמובן]. והוא לא מבין מה הענין, וכולו מתוסכל מחוסר העשיה המשווע.
אבל אם הוא מחובר לתכלית והוא מאמין שמכל פעולה שלו נעשים בעולמות העליונים דברים גדולים שהוא לא מסוגל להכיל, היו נולדים בו כוחות חדשים.
“כי מי שמתסכל על התכלית – יש לו חיים!!”
