חום ואהבה מסביב לשעון
כמובן שהאהבה בבית צריכה להקיף את כל היום כולו, אך בשלושה זמנים חשוב במיוחד להקפיד על אווירה של חום ואהבה: א. שעת השינה. ב. שעת הקימה. ג. שעת החזרה לבית. וכדלהלן.
בשעת ההשכבה אמורה האהבה להגיע לשיא ביטוייה!
הזמן המובחר, שבו חשוב במיוחד להשרות חום ואהבה הוא בשעת ההרדמה.
בשעה שהילדים הולכים לישון, חשוב מאד להעניק להם אהבה. זמן זה הוא ממש הכרחי לגילויי אהבה!
היות וכאשר הילדים נרדמים בתחושה שההורים אוהבים אותם, תחושה זו מלוה אותם משך כל זמן השינה. ולא זו בלבד – השעה החמימה הזו מסוגלת להחרט בזכרונו של הילד לאורך ימים ושנים.
שעה ההשכבה היא שעת הנסיון הקשה ביותר…
נכון, זו שעה קשה, משום שנפגשים בה שני עולמות. מחד, עולמו של ההורה, שמצפה לסיום תפקידו היומי לאחר כל עמל היום; ומאידך עולמם של הילדים, שמלאים באנרגיה ובחיות…
ילד אינו חושש מיום המחר, ואינו חושב שעליו לאגור כוחות למחר. מבחינתו הוא ישחק עד כלות כוחותיו. לפעמים ילד מסוגל להרדם באמצע תנועה. כל ילד הוא בבחינת החזון איש זצ"ל, שנהג שלא לשכב במיטתו עד שאחזה אותו שינה בעל כורחו… לתלוש את הילד מתוך עולם כל כך נחמד ומלא פעילות, ובפרט אם הוא גדל בבית אוהב, זו בעיה. תבין אותו…
כל מי שיש לו ילד שיכול לרדת מהמיטה לבד, יודע כמה קשה שעה זו. הוא עולה למיטה, ויורד, עולה ושוב יורד, ופתאום הוא צמא, 'אמא תבואי', 'אבא תבוא', ומעיר את מי שהספיק להירדם, ומושך את השמיכה, ומנדנד, וממש מותח את החבל עד הקצה –
אבל למרות זאת, יש לשמור על אורך רוח. בשעה זו אין ברירה אחרת אלא לנהוג באיפוק. אם צריכים לערוך לו סדרת חינוך, כפי שנסביר בשיעור על המשמעת, נעשה לו, אבל כעת אין זה הזמן המתאים!
זמן ההשכבה איננו זמן ל"חיסול חשבונות" – – –
מעשים אלו של הילד מורים על דרישת תשומת לב. הוא מבקש תשומת לב, ולנו זה הפך להיות כמטלה כבדה מנשוא, ו'נו, שילך כבר לישון'…
אולם הילד מבחינתו מרגיש, שתפסו אותו כמו שק והשליכוהו אל המיטה, והעיקר שישרור כאן שקט מוחלט… יש הורים שאומרים זאת בפה מלא, ה' ירחם… אבל גם הורים שלא מתבטאים כך במפורש, זו התחושה של הילדים. הם מבינים לפי צורת ההתנהגות, ומיד עושים חשבון לעצמם, אחד ועוד אחד הם שתיים…
תנוח, תתכונן, ותתנהל עם הרבה סבלנות ואהבה!
ואם כן, היות וזו שעה קשה, לפיכך עדיף להשתדל לנוח ולהתכונן לשעה זו, לבל ניכשל בה, וכפי גודל ההכנה – כך שיעור ההצלחה!!
כדאי שההרדמה עצמה תיעשה בהפסקות, ובשלבים – הקטן לפי קוטנו והגדול לפי גודלו. ילדים שגילם זהה פחות או יותר, אפשר להרדימם ביחד. באופן זה ניתן להעניק לכל ילד את תשומת הלב שהוא זקוק לה. [אם ישנם אחים גדולים יותר, קל יותר לעשות זאת, שאז הגדולים ילכו לישון מאוחר יותר].
מה עושים?
פשוט יושבים לצד הילד, משוחחים איתו, מלטפים אותו, מספרים לו סיפור ומשתמשים בכל דרכי האהבה שדיברנו עליהן.
נזכיר שוב, אירוע שלילי שאירע בדרך ארעי, אין בו ממש כדי להשפיע לרעה על הילד. כלומר, אם באופן חד פעמי נעשתה ההשכבה באווירה מתוחה וכעוסה, לא יגרם לילד נזק משמעותי. בכל מצות החינוך הבעיות נולדות באירועים שליליים שבשגרה, ולא באירועים חד פעמיים בלבד.
הבעיה מתחילה, כשכך היא השגרה בשעת ההשכבה, והילד מבין ויודע שאלמלא מקל עף באוויר, הוא לא נרדם, בלי שלושה 'פליקים' לא נרדמים, ותהליך זה נהפך להיות כחלק מהשגרה…
הנה כי כן, שעת השינה היא שעה מסוגלת, ולכן יש להרדים את הילדים מתוך אהבה. וכפי הביטוי השגור 'תינוק בעריסה', שם הוא נרדם באהבה – הוא הדין לגבי שאר הגילאים.
שעת הקימה חייבת להיות מתוכננת ומסודרת
הזמן השני שחשוב להקפיד בו על מתן מנות גדושות של אהבה הוא "זמן הקימה".
בחז"ל (שבת סו:) ישנו מושג של געגועים בין האב לבנו. עליכם להגיע למצב שבו קשה לילד לעזוב את ביתו, שמרוב אהבתו להורים תקשה עליו הפרידה.
אמנם אם מספר ילדים בבית קמים באותה שעה, העומס הרב הופך את שעת הקימה לקשה ומסורבלת. האחד בוכה, השני עם הטיטול, האחר כבר מבלגן משחקים. הילדים לא כל כך רוצים לצאת מהבית, ואז מתחילות הבעיות לצוץ, ואתם מתחילים להיכנס ללחץ…
לכן, בשלב ראשון עלינו להבין, שישנם סדרי עדיפויות ברורים!
ילד קטן שנשאר בבית ולא עומד לצאת ללימודים, מקבל את מנת תשומת הלב שלו אחרי כולם. אין חובה להחליף לו את הטיטול דווקא בזמן קריטי זה, הוא מסוגל להמתין מעט. תנו לו מטרנה בפה, הניחוהו בלול, ואפילו אם הוא יבכה, לא נורא.. יש לו את כל שעות הבוקר להיות במחיצת אמו. היא כבר תעניק לו הכל.
בתחילה, יש לטפל בילדים הגדולים יותר שעומדים לצאת מהבית. הם זקוקים למנת האהבה שלהם. יש לדאוג שייצאו מהבית כשחיוך נסוך על פניהם.
זכרו, הילדים יוצאים לקראת ההתמודדות שלהם בחיים. הם נמצאים בחברת חברים, המלמד, המנהל, החומר הנלמד, ועוד. הם זקוקים לכח רב על מנת להתמודד. הם צריכים לצאת מפתח הבית עם מטען גדוש בחום ובאהבה. האהבה שלנו תחזק את נפשם, ומכוחה הם יוכלו לעמוד בפני רוחות העולם הזה. גדולה היא עוצמת ההשפעה של האהבה בזמנים הללו.
בכדי להגיע למצב רגוע – צריך לקום מוקדם יותר…
מטרה זו נוכל להשיג, רק אם יהיה לנו את הזמן הדרוש לכך.
אי אפשר לקום בשעה שבע ורבע לדוגמא, לטפל ולשחרר ארבעה ילדים מן הבית כעבור זמן קצר, ויחד עם זאת לשלחם מתוך חום ואהבה…
זה מציאותי רק למלאכים בלבד, לנו זה בלתי אפשרי…
ולכן, אם קמת מאוחר תתחיל לחשב את שיעור הזמן שלו אתה זקוק בכדי להוציא את הילדים ברוגע ובאהבה. יהיו לך בעיות בעבודה? לא נורא!!
לא באנו לעולם בשביל לעבוד! באנו בשביל לגדל ולחנך ילדים, באנו לעבוד את הקב"ה. כשם שברור לך שלא תוציא אותם מהבית ללא אוכל, באותה מידה תבין שאתה לא יכול להוציא אותם ללא חום ואהבה – – –
מן הראוי להתעורר ולקום מוקדם יותר, להתארגן, ולארגן את הילדים בנחת ובשלווה.
פרט נוסף באשר לקימה. ישנם ילדים שמבחינתם זהו זמן שמיועד למשחקים. מתיישבים ופותחים להם לגו. ישנן אמהות שלא מפריע להם, ותוך כדי המשחק מלבישות אותם.
אבל זוהי טעות, אין זה הזמן המתאים לאפשר לילדים להוציא משחקים, אלא זהו זמן להכין לו שתיה חמה, להכין את הפרוסה, לארגן אותו, לטפל בו, לסדר לו את הכיפה, את החולצה וכו'. אם הוא יכול להתלבש לבד, הוא אמור לעשות זאת. הוא צריך לדעת שבבוקר לא משחקים.
יש לו זמן מיותר? הוא יכול להוריד את האשפה. הוא יכול בינתיים להלביש את הילדים הקטנים, לארגן את המיטה, להכניס כביסה למכונת הכביסה. זה לא זמן למשחקים, לא לציורים, ואפילו לא לכתיבת חידושי תורה, שמבחינתם גם זה הוא סוג של משחק. זהו זמן שמטרתו להוציא את כולם ספוגים באהבה.
איך מתמודדים עם 'מחלות בוקר…'?
מצוי בכל בית שתוך כדי ההתארגנות בבוקר, הילד מגיע עם תלונה על כאב מסוים – כואבת לו הרגל, הגרון, ואתם מאבדים עשתונות…
ובכן,
תשננו לכם כלל זה, שהוא תקף לכל התחומים בחיים:
"כל דבר שאתה אומר 'אין לי זמן' מן הסתם יקח לך הרבה זמן – ואם תאמר לעצמך 'עכשיו יש לי את כל הזמן שבעולם', זה יקח הכי מעט זמן".
אין לך דבר מהיר יותר – מסבלנות!
ישנם הורים שיאמרו לילד: 'עכשיו זה הזמן לטפל בגרון? עכשיו אתה אומר לי? למה אתמול לא דיברת?' ויש שמפרשים בדיוק את כוונתם: 'למה אתה עושה לי את זה..?', משל היתה זו מלחמה בהורים ח"ו…
בדרך כלל באמת לא כואב לו הגרון. יש לו בעיה אחרת קשה יותר. כואב לו הלב!!
ולכן אתה צריך להעניק לו את תשומת הלב שהוא מחפש: 'תפתח לי בבקשה את הפה', תסתכל ותאמר לו: 'אני רואה פה איזו שהיא אדמומית. חכה, אני לא רואה טוב, בוא תעמוד ליד הפלורסנט'. אתה מביא גם כפית ומתנהג כאילו אתה רופא אף, אוזן גרון… והוא מבחינתו כבר קיבל את תשומת הלב, והוא יוצא מהבית זורח מאושר!
כל מה שתיארנו אינו אורך זמן רב, אלא מספר דקות מועטות, ואף פחות מזה, רק היצר הרע בדרך כלל מפריע. זהו אותו יצר הרע של 'עלינו לשבח' – אדם ממהר לסיים כאילו מחוץ לבית הכנסת מחכה לו מטוס… לאחר מכן הוא יוצא ומתבונן במודעות, או מפטפט, מי שיעקוב אחר התנהגותו של אדם כזה יתמלא גיחוך…
