הפחד מהקלגסים היוונים עמד בחלל, כרוזיהם שנתפרסמו מחדש מדי יום ביומו, הפיחו אווירה של מורא בלבבות, אין איש מהין להמרות את ציווייהם, גזרותיהם המתחדשות לבקרים התקבלו בראש כפוף והכנעה, האיסור ללמוד תורה התקבל בזעם וצער אך הפחד גרם לחרוק שינים ולהמשיך הלאה, אבל היו יהודים שהתורה הייתה לכל חייהם והויתור עליה היה נדמה בעיניהם כוויתור על חייהם, והחליטו להילחם עד הסוף, ולהשליך את נפשם מנגד.

טמנו בחיקם את גווילי החומש, הנביאים, והכתובים, ויצאו למערות שסובבות את ירושלים, התחבאו הם מפני היוונים הרשעים שלימוד התורה היה לצנינים בעיניהם, ולמדו תורה מתוך הדחק, למרות הפחד, למרות החוסר נוחות, והפחד מפני היוונים גרם שיעמידו שומר בפתח המערה להזהיר אם חיילי הסיור היוונים מסיירים במקום. לפתע השומר מפתח המערה נזעק פנימה, ולחש בבעתה "הם באים!!" "החיילים מתקרבים!!", מיד עם קריאתו מיהרו הלומדים כולם לטמון את המגילות במקומות מסתור שהוכנו מראש, ושלפו את ה"סביבון", התיישבו במעגל ברגליים משוכלות וסבבו את הסביבון במרץ, עוד סיבוב ועוד אחד, הפרוטות החליפו ידיים מאחד לשני לפני נפילת הסביבון.

עד מהרה נראה צל כהה מפתח המערה, הראשים הופנו לפתח, ואז ראו, שלא להפתעתם, את החיילים היוונים, הקלגסים הגאים, שפונים אליהם ושואלים אותם "מה מעשכם כאן? מדוע הנכם נחבאים במקום זה?? שמא עוברים אתם על מצוות המלך?? שמא עוסקים אתם בתורת אלוקי היהודיים??" והיהודים האמיצים ענו להם בתמיהה, "וכי אינכם רואים מה מעשינו כאן?? האינכם רואים אנו שבסביבון אנו עסוקים?? ודאי ששומרים אנו על מצוות המלך!! (מלכו של עולם)" החיילים ניסו לחפש אנה ואנה, וכי מדוע שאנשים ישחקו בסביבון במקום סתר כזה, אך לא מצאו דבר, הפכו את המערה והלכו להם, כשהם מזהירים "עוד נשוב לכאן", "שמרו על מצוות המלך".

מיד כשיצאו החיילים והרחיקו מעט, המגילות נשלפו שוב, וקול התורה שוב ניסר את חלל המערה, הסביבון הושלך לאי שם עד לפעם הבאה, תפקיד חשוב לו, הן בזכותו יכולים הם ללמוד בנחת, למרות הפחד.

ולזכר מסירות נפשם של אותם יהודים על לימוד התורה, נוהגים עם ישראל במשך אלפי שנים, לשחק בסביבונים בשמחה וגילה בחג החנוכה, החג של המסירות נפש.

מעשה שהיה בזמן כיבוש היוונים על ארץ ישראל, שהמלך היווני צר על ארץ ישראל במטרה לכובשה, וליהודים לא היה מושיע מפניהם, ואז קמה אישה חשובה מאוד בשם יהודית בת יוחנן כהן גדול, ואמרה לחכמים "תנו לי ואני אצא אליהם ואהרוג את המלך הרשע", מחוסר ברירה אחרת הסכימו לה וברכוה שתצליח.

יצאה יהודית מחומות העיר הנצורה, ופסעה אל אוהל המלך היווני, לשומרים ששאלוה מי היא ולאן תלך, שיקרה אותם, בספרה להם שרוצה היא לילך אל המלך ולהיכנע תחת מלכותו, וכששמעו הם כך הניחו לה לעבור, וכך הוסיפה להתקדם עד שהגיעה ממש אל האוהל המלכותי.

כשהמלך ראה את יהודית ניצבת בפתח אוהלו, שאלה למבוקשה וענתה לו שהיא ביתו של יוחנן כהן גדול, ומעוניינת היא להיכנע למלך היווני המנצח, כששמע המלך כך שמח שמחה גדולה שאישיות כה חשובה, ביתו של הכהן הגדול היהודי נכנעת לפניו, ולכבודה ערך סעודה גדולה בהשתתפות כל שריו ועבדיו, להראותם גבורתו שבת הכהן הגדול נכנעה לפניו, בסעודה השקתה והאכילה יהודית את המלך הרבה מאכלי חלב, והתפללה בליבה לבורא העולם שיעזור לה למלא את רצונה.

לאחר הסעודה הלכה יהודית עם המלך אל אוהלו, והמלך שכבר התעייף מכל המאכלי חלב שהאכילה אותו יהודית נשכב לישון, ויהודית שחכתה בדיוק לרגע זה, התפללה לה' שיהיה עמה ויסייע בידה, שתצליח לערוף את ראש הרשע מעליו, למרות שמעולם לא התנסתה בהחזקת כלי מלחמה, ואחר תפילתה זו, נטלה לידיה את חרבו של הרשע וערפה את ראשו הרשע.

ולאחר מכן הכניסה את ראש הרשע לתוך שק והלכה לעבר מחנה היהודים, והשומרים בדרך לא עצרוה מחמת היחס של מלכם אליה, ובהגיעה אל חומות העיר פנתה אל השומרים בבקשה שיפתחו לה, שיפתחו לה את חומות העיר ותביא להם את ראש המלך היווני, השומרים בשומעם את דבריה לא האמינו לה עד שהראתה להם את ראשו הערוף של המלך, ואז פתחו לה את שערי העיר, ויצאו כל חילות היהודים להילחם ביוונים, שהם כשראו את מלכם מת נמלטו לארצם וליהודים הייתה אורה ושמחה. ולזכר נס זה נוהגים עם ישראל עד היום להרבות במאכלי חלב בחנוכה, לזכר אותם מאכלי חלב שהאכילה יהודית את המלך שבזכותם הצליחה לערוף את ראש המלך. וגם לזכר נס זה שנעשה על ידי אישה, נוהגים הנשים להימנע ממלאכה כל החצי שעה ראשונה שהנרות דולקים.

מגילת אנטיוכוס הנקראת בלשון חז"ל "מגילת חשמונאי", הורתה ולידתה בהררי קודש, דעת מורינו רב סעדיה גאון היא, שהמגילה נכתבה עוד בימי בית חשמונאי, ואילו בהלכות גדולות כתוב ש"זקני בית שמאי וזקני בית הלל כתבוה", ויש קהילות רבות בעם ישראל שנהגו לקרוא בה בימי חנוכה, ויש אף שהיו קוראים בה בברכה. [עיין בנספח בסוף הדף] אמנם ברוב קהילות ישראל התקבל שלא לקרוא בה כלל.

הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, בספרו קדושת לוי (ח"ב קדושה שניה מענייני חנוכה), שואל מדוע לא התקבל בעם ישראל לקרוא בה כמו שהתקבל לקרוא במגילת אסתר ביום הפורים, מה נשתנה נס פורים מנס חנוכה?

ומתרץ שני תירוצים השופכים אור גם על כל נס חנוכה בכללות:
תירוץ א. שנס פורים נעשה כולו בידי שמים ללא התערבות ידי אדם כלל, מה שאין כן בחנוכה שהיה מעט התערבות ידי אדם [גבורתם של המכבים], למרות שגם זה נס גמור שניצחו מעטים את הרבים וכו', אך עדיין היה כאן מעט מדרך הטבע, ולכן דווקא בנס פורים יכל להיווצר תורה ומגילה חדשה, וספר קודש חדש לעם היהודי, אך בנס חנוכה מכיוון שיד אדם היתה מעורבת בו, לכן לא יכול היה להיווצר מכך תורה חדשה. תירוץ ב. על דרך התירוץ הקודם, שתמיד הקריאה מעוררת את הנס שקרה אז, ולכן בנס פורים יש לנו עניין וצורך לעורר שוב את הנס שקרה כפי שקרה, כי הנס היה ללא התערבות התחתונים, וזה מה שאנו מצפים להיוושע ללא התערבות חיצונית אלא רק בידי שמים, אבל בנס חנוכה שהנס היה עם התערבות חיצונית, אין רצוננו לעורר את הנס כמות שהיה אז אלא רוצים אנו להיוושע בידי שמים לבד.

יומו האחרון של חג החנוכה מכונה בשם "זאת חנוכה", ומקובל כיום המסוגל ליום של תשובה ורחמים, ויש צדיקים הנוהגים להדליק את נרות חנוכה בבגדי לבן כמו ביום כיפור לרוב סגולתו של היום לתשובה כיום כיפורים, ומקובל שעד יום זה ניתן לשנות את הדין שנכתב ונחתם ביום כיפור.

הרה"ק בעל ה"צמח דוד" בנו של ה"בני יששכר" מדינוב, כותב שיש רמז שזאת חנוכה מסוגל לתשובה מספר ישעיהו, שכתוב "בזאת יכופר עוון יעקב", ודורש על כך בעל הצמח דוד שבזאת חנוכה יכופר עוון יעקב.

בכתבי האר"י מובא שיש שבע ספירות שהם המידות שבהם מונהג העולם הזה, והמספר שמונה מבטא את ההנהגה שמעבר להנהגת העולם הזה, כלומר הנהגה לא טבעית ורגילה, ולכן היום השמיני של חנוכה מסמל גם הוא את ההנהגה שמעבר לעולם הזה, הנהגה לא טבעית אלא מושגחת בייחוד, שזה מסמל את נס חנוכה ביותר, מכיון שנס חנוכה עיקרו הוא הנהגה על טבעית, שהמועטים ניצחו את הרבים, החזקים את החלשים, והשמן המועט הספיק לשבוע שלם, שכל זה הנהגה על טבעית, ולכן היום השמיני שהוא יום שמעל לטבע מסמל ביותר את נס חנוכה.

השפת אמת מגור כותב בספרו שמעלת היום השמיני היא שיום זה הינו היום האחרון מימי החנוכה, וביום זה נפרדים ישראל והקב"ה מחג החנוכה, ומהקשר המיוחד שיש בין ישראל והקב"ה בחג החנוכה דווקא, ולכן כביכול קשה לריבונו של עולם הפרדה מהקשר המיוחד, ולכן ביום זה יש הרבה שפע משמים על עם ישראל, ומסוגל לתשובה, ולמלאות בקשת של יהודי.

יש קהילות בישראל שהיו נוהגים ביום השמיני יום זאת חנוכה לשבות ממלאכה, מחמת רוב קדושת ומעלת היום.

ומדוע מכונה יום זה "זאת חנוכה", התירוץ הפשוט הוא שנקרא זאת חנוכה מכיון שביום השמיני קוראים בתורה את פרשת "זאת חנוכת המזבח".

א. "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. (ו)אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק." (רמב"ם פרק ד' הלכה י"ב)

ב. "מי שאין ידו משגת לקנות נר חנוכה ונר שבת, יקנה נר שבת מפני שלום ביתו." (שולחן ערוך סימן תרע"ח)

"שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (רמב"ם שם הלכה י"ד) וכתבו פוסקי זמנינו שהיום שיש לנו אור חשמל, ועל ידי אור זה יש לו שלום ביתו, נר חנוכה קודם.

ג. "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שיהיו אנשי הבית מרובים בין שלא היה בו אלא אדם אחד." (רמב"ם פרק ד' הלכה א') והמהדרין "בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבליל אחרון יהיו שמונה ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליק יותר" (שולחן ערוך תרע"א סעיף ב')

"ויש אומרים שכל אחד מבני הבית ידליק" נרות לעצמו לבד מאשתו שהיא כגופו וכן נוהגים בני אשכנז. (רמ"א שם ומשנה ברורה סעיף קטן ט') וי"א שאשתו אינה מדלקת משום שהידור בצניעותה של האשה שלא תצא חוץ לביתה, עולה על הידור הדלקה בפני עצמה. (חידושי חתם סופר מסכת שבת כ"א עמוד ב')

"ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה" (שולחן ערוך סימן תר"ע סעיף א').

מפני ש"כשבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה, ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם - חלילה, לא היו מבקשים יותר, אלא שנתן השם יתברך, וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא הלל ולהודות ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותה מזה לכפור בדת ישראל חס ושלום, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות שאפילו ימירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה" (לבוש סימן תר"ע סעיף ב')

א. נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים ומבחוץ (משום לפרסם לרבים את הנס), אם הבית פתוח לרשות הרבים מניחו על פתחו, ואם יש חצר לפני הבית מניחו על פתח החצר, ואם היה דר בעליה (בבנין קומות) שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים" (שולחן ערוך סימן תרע"א סעיף ה')

ב. "מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח אפילו שמדליקין בפנים (הבית, ואם אין שם מזוזה יניחנה בשמאל הנכנס, והרי שלושה מצוות ביחד, כי האדם הנכנס ולובש ציצית שהוא טלית קטן שעליו, וראשי תבות שלהם "צמח" ציצית, מזוזה, חנוכה, ובזכות זה יבוא משיח צדקנו – צמח שמו" (בן איש חי פרשת וישב הלכה ד')

"(ו)מכל מקום אם יש לו חלון הסמוך לרשות הרבים יניחנו בחלון, דפרסומי ניסא (פרסום הנס) עדיף מסברא שיכנס (לביתו) בין שתי מצות (כף החיים סימן תרע"א סעיף קטן ס"ב)

ג. "מניחו למעלה משלושה טפחים (כל טפח שיעורו 8 ס"מ ויש אומרים 10 ס"מ), ומצוה להניחו למטה מעשרה טפחים." "ועל פי הסוד טוב להניחה מעט למעלה משבעה טפחים", (בן איש חי פרשת וישב הלכה ה') ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים או פחות משלשה טפחים ואפילו על הקרקע, בדיעבד יצא ידי חובתו, "ואם דר בעליה (בבית קומות), מניחו בחלון שהוא לצד רשות הרבים אפילו אם החלון גבוה יותר מעשרה טפחים מקרקעית העליה (הבית), ואם יש לו שתי חלונות, אחד למעלה מעשרה טפחים ואחד למטה מעשרה טפחים, ודאי יניחנו בחלון שהוא למטה מעשרה טפחים" (משנה ברורה סימן תרע"א סעיף קטן כ"ז)