ט"ו באב – חג האהבה
יום זה של ט"ו באב מכונה בפי העולם 'חג האהבה', ולמעשה יש בזה אמת ומקור ביהדות, בעצם זה היום שהיו בחורי ישראל בוחרים להם כלה.
כתוב במשנה במסכת תענית שבאותו היום [וכן היה ביום הכיפורים], היו בנות ישראל ובנות ירושלים יוצאות ועושות מחולות, כולן לבושות בגדי לבן [כי זה מה שהיה הבגד הכי פשוט דאז, בגד צבעוני היה רק לעשירות], בכדי שכולן יהיו שוות, והזקנות המלוות אותן היו ממליצות על מעלותיהן, על היפות שבהן 'אין אשה אלא ליופי', על המיוחסות שבהן 'אין אשה אלא לבנים' שהבנים נמשכים אחרי האם, על העשירות שבהן 'תנו עיניכם בבעלי ממון' שהעיקר הוא הממון, ואלו שאין בהן לא זה ולא זה אומרות עליהן שהעיקר הוא שישאום לשם שמיים.
כל מי שאין לו אשה נפנה לשם ובוחר לו אשה.
אבל באמת מי צודקת?
מספר לנו הילקוט שמעוני, שיש בבני אדם ארבע סוגים, הנושא אשה לשם זנות, לשם ממון, לשם גדולה ולשם שמים.
הנושא אשה לשם זנות, יוצא ממנו בן שמורד באביו ואיננו שומע לאימו.
הנושא אשה לשם ממון, לסוף הוא נצרך לאחרים.
הנושא אשה לשם גדולה – גם כתוב עליו משהו לא טוב [מצונזר מחמת חומרתו].
הנושא אשה לשם שמים, לסוף יוצאים ממנו בנים שמושיעין את ישראל.
מה זה לשם שמיים?
דעו לכם שלישא אשה לשם שמיים זה ממש לא בשמיים, אבל מה כן? צריך לדעת מה זה ל'שם שמים'.
הפירוש של 'לשם שמים' הוא לשם תכליתו של הדבר, כל מעשה ופעולה בבריאה יש לה תכלית, שלשמה נעשית אותה הפעולה.
ולעניינינו ישנו ציווי אלוקי מיוחד, פריה ורביה, 'פרו ורבו מלאו את הארץ', מצווה על האיש להביא לעולם בנים ובנות [מינימום בן ובת], ובזה מקיים הציווי.
וכשבכוונת נישואיו מכוון לכך, זוכה לישא אשה לשם שמים.
משנה תוקף קיבל זה החיוב ממאמר הנביא 'לא תהו בראה לשבת יצרה', שאין נברא העולם להבל ריק ותוהו, אלא ליישב העולם בבריות טובות ומועילות, מה שנקרא 'אזרח טוב'.
כמובן שצורך בלתי נפרד ממצווה זו הוא שהבנים שמביא לעולם יתחנכו על דרך היהדות, ולא על דרך תרבות אומות העולם.
ולמעשה זהו העיקר.
וכך רבי נחמן מלמד בליקוטי מוהר"ן
"וצריך כל אדם לזהר, להשתדל ולעסוק בזה, כי 'לא תהו בראה לשבת יצרה' (ישעיה מ"ה), כי צריך כל אחד לעסוק בישובו של עולם, שיהיה העולם ממולא מבני אדם, כמו שכתוב (בראשית א) 'ומלאו את הארץ', כי זה עיקר ישוב העולם, כשהעולם ממולא מבני אדם, הינו מבני דעה. כי מי שאין בו דעת, אינו אדם כלל." [לקוטי מוהר"ן תניינא תורה ז']
