ט"ו באב

"א"ר שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו" (תענית ל, ב, ב"ב קכא, א).

טעם נוסף מביאה הגמ' – "אמר רב יוסף אמר רב נחמן, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" (תענית שם).

ביאור: בעקבות מאורע 'פילגש בגבעה' שארע בימי השופטים, נשבעו ישראל במצפה לאמר "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה"', עקב הגנאי שעשה איש משבט בנימין בפילגש בגבעה.

ומעשה שהיה כך היה:

אדם משבט לוי עצר יחד עם פלגשו בדרכו לעירו ללינת לילה ב'גבעה' עיר מערי שבט בנימין.

במהלך הלילה רע שם מקרה נורא, ואנשי המקום התנהגו בחוסר אנושיות כלפי הפלגש עד שמתה.

בן הלוי מרוב זעזועו ביתר את גופתה לחלקים ושלח לכל שבטי ישראל בצירוף המעשה שישפטו את המעשה הנורא.

בני ישראל התארגנו לצאת למלחמה על שבט בנימין. והוציאו כרוז לכל ישראל להשתתף במלחמה, איש בל ייעדר, ומי שייעדר הוזהר שילחמו אף בו ולא ישאירו ממנו זכר.

בני ישראל עלו למלחמה על שבט בנימין והרגו את כל בני השבט כולו פרט לשש מאות גברים. ומכעסם נדרו שאיש מהם לא ייתן מבנותיו להינשא עם בני בנימין וכך ייכחד השבט כולו.

לאחר המלחמה, הנצחון, ושוך רעש הקרבות, הצטערו ישראל ששבט שלם ייכחד מעם ישראל.

לכן מימשו את איומם ועלו על עיר יבש גלעד שאיש מתושביה לא בא למלחמה זו, על אף ההזהרה. לאחר הנצחון הריגת תושבי יבש גלעד, לקחו ארבע מאות מבנות העיר והביאו לשבט בנימין במתנה על מנת שיוכלו להתחתן איתם ולשקם את השבט.

ומאתיים הנוספים מבני בנימין שלא נמצאו להם נשים, התירו ישראל לצאת בט"ו באב לכרמים, ואז ישלחו את הבנות לחולל (מלשון מחול) שם, ואז כל אחד מבני בנימין שלא מצא לו זוג, יוכל לקחת מן המחוללות על מנת להינשא איתם.