ט"ו בשבט – ברסלב

לכאורה, מה שמחה היא בט"ו בשבט? מה שמחה היא "לחגוג" את שמחתם של העצים דווקא כאשר הם במיעוט יפיים, כאשר הם שוקעים בבוץ ובלכלוך, כאשר עליהם נשרו מהם, פירותיהם עדיין לא החלו לגדול והם בשיא כיעורם? מוסר ההשכל אותו צריך כל אדם ללמוד מט"ו בשבט.

תורת החסידות רואה במסר הנובע מהיום המסוגל, יום ט"ו בשבט, מסר של חיזוק ועידוד בתוך עומק ימי החורף הקשים והקרים. כביכול, בא יום זה לומר שגם עתה, כשהקור חודר עד לשד העצמות, ואין במה להתחמם, אין במה להרגיע את סערות הרוחות העוברות עלינו חדשים לבקרים, צרות רודפות צרות וכל יום קללתו מרובה מחברו – בכל זאת, יש בכוחנו לקום ולומר: גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, הגאולה התחילה, הגאולה בפתח, התקווה קיימת, הישועה נמצאת כבר באופק.

בכדי להבין טוב יותר את המסר עלינו להתבונן בפליאה העולה מאליה בכל הקשור ל יום ט"ו בשבט: הנה באים חז"ל ואומרים, היות שכבר עברו רוב ימי הגשמים, לכן עלינו להפוך את יום זה כיום חג לאילנות, ועלינו, כאילו, לבוא לעצים ולאילנות ולומר להם: מזל טוב! שנה טובה ומבורכת! ראש השנה לאילנות!

*

מדוע משתבחת ארץ ישראל דווקא במזונותיה?

מוהרנ"ת מסביר, שכל מזון שיש בעולם מרמז על כח רוחני שפועל בו. והלכות התורה המתייחסות לכשרות כל מזון הן הן הכלים שניתנו לנו כדי לקבל מן העולם את הכוחות החיוביים ולהינצל מן הכוחות השליליים.

חלב ודבש, מבאר מוהרנ"ת הם שני דברים מיוחדים שהתורה התירה באכילה, אף על פי שהם יוצאים מתוך דבר האסור באכילה. חלב – מתהווה מן הדם האסור באכילה ואילו דבש יוצא מגוף הדבורה, שאף היא אסורה באכילה.

ועל כן משתבחת התורה אודות ארץ ישראל ואומרת: "ארץ זבת חלב ודבש", הווה אומר ארץ מטהרת, מהפכת רע לטוב.

כך גם מפרש רבינו את דברי הגנאי שהטילו המרגלים בארץ ישראל: "ארץ אוכלת יושביה" כדברי שבח (תורה קכ"ט) "כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל ונתהפך למהותה הקדוש".