ט"ו בשבט
ט"ו בשבט, המכונה גם "ראש השנה לאילנות", הוא חג יהודי בעל משמעות סמלית וחקלאית עמוקה. הוא מציין את נקודת הזמן בשנה שבה מתחילים העצים לפרוח ולחדש את פירותיהם, ומסמל את ראשיתה של תקופה חדשה של צמיחה והתחדשות בטבע.
מקורות ומנהגים
מקורו של ט"ו בשבט נעוץ במשנה, שם הוא מוזכר לראשונה כיום בו נקבעים גבולות השנים לעניין הפרשת תרומות ומעשרות מן הפירות. עם השנים, קיבל החג משמעות נוספת של חגיגת הטבע והקשר בין האדם לאדמה.
אחד המנהגים המוכרים ביותר בט"ו בשבט הוא אכילת פירות יבשים, בעיקר מפירות שבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. אכילת הפירות מסמלת את השפע והברכה של הארץ, ומזכירה לנו את חשיבות השמירה על הסביבה וטיפוחה.
בנוסף, נהוג בט"ו בשבט לטעת עצים, כסמל לנטיעה ולצמיחה. נטיעת העצים מבטאת את אמונתנו בעתיד טוב יותר, ואת רצוננו להשאיר אחרינו עולם ירוק ופורה יותר לדורות הבאים.
משמעות רוחנית
מעבר למשמעותו החקלאית והסמלית, ט"ו בשבט טומן בחובו גם משמעות רוחנית עמוקה. הוא מזכיר לנו את מחזוריות החיים בטבע, ואת הקשר ההדוק בין האדם לאדמה. ט"ו בשבט הוא זמן להתבוננות פנימית, להערכה של הטבע והשפע שהוא מעניק לנו, ולחיזוק המחויבות שלנו לשמירה על הסביבה.
ט"ו בשבט הוא חג של תקווה, התחדשות וצמיחה. הוא מזכיר לנו כי גם לאחר תקופות קשות וחורפיות, תמיד יגיעו ימים של פריחה ושגשוג.
