
מספר ימים לפני יום הכיפורים, רגע לפני חתימת פסק הדין שנכתב על כל אחד ואחד בראש השנה, נצרכים אנו , לעזרה, עזרה שבאה ממקום גבוה ועליון, משהו שיבטיח לנו עתיד טוב יותר...
מביטים אנו אל שורשינו, אל אבותינו שהלכו לעולמם, הם ודאי היו יותר טובים מאתנו, וכעת ללא ספק הם גם יותר קרובים אל השמים, מה יותר נכון מלילך אל קברם טרם חתימת גזר הדין, מי יותר מהם יאזור חייל להתחנן בעדינו, שהרי צאצאיהם אנחנו.
וכן כך נוהגים כל בית ישראל, לילך טרם כניסת יום הכיפורים הקדוש להתפלל, כל אחד על קברי אבותיו, ולבקש מהם שיתפללו עלינו, שנחתם לשנה טובה ומוצלחת, ולבקש על שנה של בריאות, של פרנסה, של הצלחה בגשם ורוח, שנה של הגאולה השלימה.
בספר 'מחזות החיים' מובא תיאור מצמרר על המנהג המלקות בקהילות היהודים בכורדיסטאן בו מתאר אחד היהודים מה שראו עיניו:
"ערב יום הכיפורים אחר חצות היום, ואני בעיר זאכו אשר בקורדיסטן, והנה צללו אזני לקול תופים ברעש ובגבורה. ואראה והנה כל היהודים התקבצו יחד, והכי נכבד בהם הולך בתווך ונושא בשתי ידיו נר דונג גדול, נר של יום- הכיפורים, וכן התנועעה המחנה הזאת במחולות ותופים, והנשים אשר עמדו על הגגות ענו בקול. אחר שהביאו את הנר לבית- הכנסת רצו כולם לביתם להפשיט את כותנתם מעליהם... אחרי כן חזרו כולם לבית- הכנסת. פתאום שמעתי קול אנקה כאנקת חלל, וקול שני המונה: אחת, שתים, שלש וכו', והקולות האלו באו מן הבימה. והנה איש אחד עומד כפוף ונשען בשתי ידיו על עמוד מעמודי הבימה, והשמש אחד מבני הענק תופש רצועה ארוכה ועבה בשתי ידיו, ומכה בה בכל כוחו על גבו של האיש, מלקות ארבעים חסר אחת. בעזוב זה את המקום, מלא איש אחר את מקומו, ואחר זה עוד אחד. כן קיבלו עליהם כולם את הדין הקשה, לפני בוא יום- הכיפורים".
ליל ערב יום כיפור, ההרגשה מסביב של הזדככות ומחילה, המשפחה כולה מצטופפת יחד, והאבא אוחז בידיו תרנגול מקרקר ומוליכו סביב לראשם של בני משפחתו, תרנגול זכר לזכרים ונקבה לנקבות, והתרנגול לקח על עצמו את כל העוונות, והאב אומר בקול "זה התרנגול ילך למיתה ואנו נלך לחיים טובים ולשלום", דמי התרנגול הולך לעניים, והוא עצמו נאכל בערב יום כיפור לכל המשפחה, כפרות... "מנהג כפרות".
בימים שלפני יום הכיפורים נוהגים בעם ישראל לערוך מנהג כפרות, שהוא לקיחת תרנגול או כסף, ולסובבו שלוש פעמים מעל ראש האדם המתכפר, ולומר נוסח "זאת כפרתך זאת חליפתך זאת תמורתך" ובכל פעם לומר את הנוסח, ולאחר מכן פודים את התרנגול בכסף ונותנים את שוויו לצדקה, ולאחר מכן אוכלים אותו בסעודת ערב יום כיפור.
הטעם למנהג זה הוא, שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו שולחים שעיר אחד לעזאזל למות על מנת לכפר על עם ישראל, ואחר שנחרב בית המקדש החל נוהג זה, לעשות כפרה על עם ישראל עם התרנגול בערב יום הכיפורים.
בראש השנה עושים אנו עוד ועוד סימנים למען תיטב שנתינו, ויחתם גזר דיננו לטובה, וגם ביום כיפור חושקים אנחנו לסימן אפילו קטן שריבונו של עולם סולח לנו, מוחל לנו על כל העבר, ופותח לנו דף חדש וחלק לעתיד, ולכך לובשים כל בית ישראל בגדים לבנים ביום כיפורים, לסמן שאפילו אם יהיו חטאינו אדומים כתולע כשלג יהיו, ובעזרת ה' מעתה יפתח לנו דף חלק וצח מוכן לשנה הבאה עלינו לטובה.
טעם נוסף הוא, שבגדי לבן בדרך כלל הינם בגדי מתים לא עלינו, וביום זה אנו חפצים לזכור את יום המיתה ובכך יקל להתחרט על עוונותינו.