יום חמישי, שעת ערב, רמי לוי – כפר סבא.
אמא עם ארבעה ילדים מתרוצצים סביבה, "אמא, תקני לי", נענה אוטומטית בהנעת ראש מסרבת, אט אט הילדים חדלים לבקש, עומדים סביבה שקטים, כבויים.
בקופה, לאחר זמן המתנה של יום חמישי, מוצר ועוד אחד עובר, מבט האם נמתח מכל הצצה למסך הקופאי, יהיה או לא יהיה?
"564 שמונים", מכריז הקופאי בנצחון.
האם מביטה על המוצרים במבוכה, על העומדים מאחורה בחשש, 'מה אני יכולה להוריד??? זה אחרי שהורדתי…'
"תוריד לי את השלוקים", "לאאא, אמא, לא את השלוקים" מקהלת ילדים מאחוריה, היא מתעלמת בכאב, לא לבכות כאן, לא. "את החסה, ורסק אחד. כמה יצא?"
"547". "כמה יש לך גברת?" שואל הקופאי, ורומז על האנשים מאחורה.
זה הרגע שחשתי את האשראי שלי שורף בכיס. את ה-564 ₪ האלו אני מבזבז בכלום, על כלום, וכאן זה רסק והילדים…
"תעביר את זה", לחשתי לקופאי על האשראי שלי. הרגשתי טוב לראות את עיני הילדים על השלוקים, את הרוגע והשמחה של אם שתוכל השבוע להאכיל את ילדיה, בנחת.
*
את ה-100, 200, 300 ₪ תעביר אלינו, אנחנו נדאג להעביר לאמא ואבא, שיהיה להם להכניס את החג בשמחה, להאיר את הבית כבתים אחרים שפסח.
מאות ילדים, מאות בתים, בזכותך יתמלאו באור בפסח.
