יום ישיבת בית דין על מכונו

יום טוב – כ"ח בטבת

מגילת תענית

בתקופת המלך ינאי ורעיתו המלכה שלומציון, מלכי ישראל, שררה בארץ מלחמה גדולה בין ה'פרושים' ל'צדוקים'.

הפרושים היו נאמנים לדרכי התורה המקובלת, וקיימו את התורה בקדושה וטהרה, ואילו הצדוקים היו תלמידי צדוק ובייתוס שעיוותו את דרך התורה ורצו לבצע בה שינויים.

עד תקופת המלך ינאי שלטו הצדוקים בסנהדריו של שבעים ואחת הזקנים, והיו בה הרוב.

המפנה בעלילה התרחש כאשר המלך ורעיתו נקשרו בקשרי הערצה לשמעון בן שטח מגדולי התנאים, בעקבות מעשה שהיה, ואין כאן מקומו.

שמעון בן שטח פעל בחסותם רבות למיגור נגע הצדוקים, אף שהמלך היה מעט מקושר אליהם, וניקה את ארץ הקודש מהרבה זוהמה ששלטה בה.

המלך ינאי הושיב את שמעון בן שטח בראש הסנהדרין, אך עדיין לא יכול לפעול שם מאום, שההרכב כולו היה מורכב מתלמידי צדוק ובייתוס.

יום אחד ישבו ודנו יחד חברי הסנהדרין, ושקלו וטרו באחד מהדינים ולא יכל אף אחד מהנוכחים להביא ראיה לדין מהתורה. שמעון בן שטח ראה בכך הזדמנות, הוא ניגש לינאי המלך ואמר לו, מי שלא יודע להביא ראיה מן התורה, לא מן הראוי שישב בסנהדרין הגדולה.

ינאי הסכים, וכך החל תהליך טיהור הסנהדרין מהרשעים שהשתלטו עליה.

למחרת ישבו לדון, ואחד מזקני הצדוקים התקשה לתת ראיה לדבריו מן התורה, ואמר "תנו לי זמן, ולמחר אביא ראיה מן התורה", למחרת כבר לא הגיע מבושה.

שמעון בן שטח ראה שאותו אחד לא מגיע, אמר "אין פוחתין לסנהדרין משבעים ואחד", ולכן הוסיף אחד מתלמידי החכמים הפרושים למושב הסנהדרין.

וכך היה מיום ליום, עד שביום כ"ח בטבת, טוהר כל הסנהדרין מחברותם של הצדוקים, ודרך התורה שבה לשלוט בסנהדרין כימי קדם, ולכן קבעו חז"ל יום זה ליום טוב ויום שמחה.