יעד מוגדר

אחת המניעות הגדולות העומדות בפני מבקש ה' – מחדד רבי נתן – היא מניעת הפרנסה. המרדף התמידי אחר הזוזים, כסף מנלן… מחפשים עוד עבודה, שעות נוספות, עוד כמה גרושים. ובסוף, כסף בא וכסף הולך, בעיקר הולך…

אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, הרי שאפשר להגדיר שני סוגים של המרדף אחר הפרנסה:

ישנו אדם שאין לו בית. כלומר, אין לו קורת גג להניח את ראשו. או למשל אין לו אוכל. כלומר, אין לו פיסת לחם וכוס מים, בכדי להשקיט את רעבונו. והוא מתייגע אחר הפרנסה, קם מוקדם רץ לתפילה, הולך לעבודה שמונה תשע שעות, כדי שתהיה לו קורת גג, ומזון לאכול. יפה.

אבל, ישנו אדם שיש לו בית, אבל עדיין לא זכה לקנות פינת ישיבה ראויה, ספות העור היוקרתיות שהוא ראה בחלון הראוה, נחוצות לו כאויר לנשימה, ויש לו ממש קשיי פרנסה… הוא לא יכול לקנות את הספות שעולות חמש עשרה אלף שקל, ממש בעיה…

והמסכן הזה, גם אין לו מה לאכול. כלומר, הוא קונה לחם ושאר ירקות בשפע, אבל הוא לא יכול לאפשר לעצמו לאכול יום יום במסעדה יוקרתית כראוי למעמדו, הוא ממש אומלל…

והמסכן הזה צריך לעבוד כל יום לפחות שתים עשרה שעות בכדי לפתור את בעיית הפרנסה המורכבת שלו. אין לו זמן להגיע לשיעור תורה, כי יש לו מניעת הפרנסה…

*

שים לב!

מה אתה רוצה?

אם האדם לא יודע להגיד מהי המטרה שאליה הוא חותר, לא יועילו שום דיבורים על האמצעים לכך.

תמקד את המטרה ואת היעד שלשמו אתה חי ופועל!

גם אם הנך בטוח שלעולם לא תגיע אל המטרה, בכל זאת תגדיר אותה. בהעדר מיקוד לא תוכל לבחור בטוב, והבלבול בין 'צריך' ל'לא צריך' ישבש את מהלך חייך, ויפריע לשלוותך.

ה"חפץ חיים" זצ"ל ידע היטב מהי המטרה העיקרית בחייו, הוא לא התבלבל מבעיות הפרנסה. היתה לו מכולת, שהמטרה שלה היתה בשביל להתפרנס. וכשהוא סיים להרויח את ה'יומית' – לאחר שעה אחת של עבודה – הוא סגר את החנות. כך נראים חיים מוגדרים, עובדים שעה אחת, וזהו.

ויתרה מזו, גם כלפי העבודה הרוחנית ניתן לטעות בהעדר מטרה ברורה. אם מתחילים את היום בהחלטה ש"גומרים היום את כל התורה"… נכנסים ללחץ, לומדים מהר, ובסוף היום האדם מתוח ועצבני, כועס על כל העולם.. שכן בכל תחום מוטל על האדם להגדיר לעצמו מטרה מדוייקת ומתאימה [וגם אם האדם לא הצליח להשיג את המטרה – כותב רבינו יונה – הרצון והדבקות במטרה, מחשיבים כביכול שהאדם השיג את היעד!].

אבל איך מגדירים יעד, מטרה?!

[blockquote author="(ליקו"מ נב)" link="" target="_blank"]עיקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העוה"ז. כי ביום, ע"י שרודפין העולם אחר העוה"ז, הוא מבטל ומבלבל את האדם, וגם צריכין שיהי' ההתבודדות חוץ מהעיר במקום שאין הולכים שם בני אדם. כי במקום שהולכים שם בנ"א ביום, הרודפים אחר העוה"ז, הוא מבלבל ג"כ ההתבודדות[/blockquote]

הסוד הוא: ישוב הדעת!

כשהאדם פונה להתבודד – בלילה, זמן בו העולם שקט מרדיפתו המבולבלת אחר החומר. ובשדה, מקום בו הרדיפה המבולבלת לא מוצאת לה מקום – הוא יכול להתאפס ולהתמקד, ולשאול את עצמו, "רגע, מה מטרתי בעולם, באיזה עבודה אני עובד, מה התכלית שלי…".

בצורה חריפה יותר יעץ רבי נחמן לתלמידו להתבודד עם אבריו (השתפכות הנפש מ"ח). כלומר, שיאמר ויסביר ליד, לרגל, לראש – "כל תאוות הגוף הבל, כי הלא סוף כל אדם למות והגוף לקברות יובל, וכל האיברים יבלו ויתרקבו…". התבודדות כזו מפנימה באדם את ההבנה הברורה שיש לו מטרה בחיים, והאיברים אינם שולטים עליו, אלא מהוים כלי בלבד למימוש המטרה. הוא מוכיח אותם, וזה מבטא, אני זה אני ואתם זה אתם.

לאחר ההתמדה והעקביות בהתבודדות וישוב הדעת, משתחררים רצונות מיותרים. אין כל צורך להלחם בתאוות העולם, הם פשוט לא שייכות למטרה. הנפש גואה לעבר יעודה ותכליתה, מתקדמת לעבר המטרה, וגם אם לא מגיעה אליה בשלימות בזה העולם, אבל האדם כבר נמצא על המסלול הנכון.