ישועות מכח רשב"י
על הישועה הגדולה שזוכים באתרא קדישא מירון, אלו הזקוקים להיפקד בדבר ישועה ברחמים, כבר העיד בעל 'הילולא דרשב"י רבי יהודה ליב מפולטישאן: "והנה בשמחה ראיתי בעיני, שהיו שני אנשים שהיו להם משקה, והיו מבקשים מכל אחד להתכבד במשקה שלהם". לשאלתו על מה ולמה, סיפרו בעצמם כי שניהם היו זקוקים לפקודה ממרום, ובעזרת ה' נושעו. לאחד מהם נולד ילד ראשון ארבע עשרה שנים לאחר נישואיו, ואילו לחברו נולד הבן הראשון עשר שנים לאחר נישואיו.
ממשיך רבי יהודה לייב ומפרט: "כיצד נפקדו? בשמחת ההילולא הכריז האחד בקול: 'אני מנדר שמונה עשר ראטיל משקה על שמחת רשב"י ל"ג בעומר, יהי רצון מלפני אביו שבשמים, שיעזור לי בזו השנה ויפקדני בבן זכר'. כל העם ענו בקול ואף חברו הצטרף אלו בברכתו 'אמן'. בשנה ההיא נולדו להם בנים, ובשנה זו הגיע זמן התגלחת לשני הילדים, והם שילמו נדרם ועלו למירון להודות לה' על שפקד אותם בזכותו של אותו צדיק, ולערוך שם את התספורת הראשונה לילדיהם".
כי הוא נקרא בעל הנס…
בעל 'הילולא דרשב"י' רבי יהודה ליב מפולטישאן מספר מיד סיפור נוסף אשר ראה בעיניו: "הגם שאין מקום כאן לסיפורי מעשיות, אבל בכל זאת לא אוכל להתאפק ולעצור מלספר מעשה זה כי נורא הוא, אשר בענינו ראינו, והנני עד ראיה לספר בקהל מעשה נס ופלא, מה שראיתי בעיני, בהיותי במירון".
היו אלו הורים שזכו לילד מחונן, לאחר שנים ארוכות של ציפייה, בזכות תפילה נרגשת על ציון התנא האלוקי, וכעבור מספר שנים לאחר שזכו לחגוג לו את שמחת החלאקה, ילדם הקט חלה קשות. הם התחזקו באמונה, תוך כדי השענות על אותו סיפור קדום, ואף עשו דבר בדומה לו, ובחסדי שמים ראו ישועה מעל לדרך הטבע.
היה זה בשנת תרפ"ג, ביום ל"ג בעומר. במעמד אלפי יהודים שבאו להשתטח על ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, כדרכם מימים ימימה זה רבות בשנים.
בשנה זו, חל יום ל"ג בעומר ביום שישי, ערב שבת קודש. המונים לאלפים עלו ובאו למירון להשתתף בהילולא דרשב"י. החצר הגדולה ליד הציון היתה גדושה מתפללים, מבני ירושלים ומכל ערי הארץ שהגיעו למירון עם עולליהם הרכים בני השלוש. בתוך המערה עצמה, ליד הציון הקדוש, גובר קול התפילה ושערי הדמעות פתוחים. בפנים בית המדרש, נדחקים מאות יהודים וקוראים מזמורים בהשתפכות הנפש. עיניהם נשואות לה' יתברך להיוושע בזכותו של התנא הקדוש. מעבר לקיר עומדות להן הנשים, וקול יללותיהן בוקע דרך החלונות, שיזכו לגדל את בניהן לתורה ולחופה ולרוות מהם נחת יהודי.
השמש כבר עומדת באמצע השמים. כבר עבר חצי היום של יום השישי, יש להתכונן לקבל פני שבת קודש. תושבי טבריה, צפת, חיפה וישובי הגליל העליון אורזים את חפציהם, ומתכוננים לחזור לביתם ולשבות שם את שבתם.
ירושלים היא די רחוקה ממירון, כדי שיוכלו להספיק להגיע אליה לפני כניסת השבת. הזריזים עזבו את מירון בשעות המוקדמות, מיד אחר תפילת ותיקין, אולם הרוב מתושבי ירושלים נשארו במירון גם לשבת קודש. נשים צדקניות הכינו ובשלו מכל טוב לכבוד שבת קודש, בשר ודגים וכל מטעמים.
אתא ערב, שבת מלכתא פרסה כנפיה על עדת הירושלמים. מניינים מניינים נצבו להם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. שירים ערבים של 'לכה דודי' בוקעים מחלונות הבית, והד קולם משתפך על ההרים שמסביב. כשהאיר עמוד השחר, שוב מתארגנים להם מניינים בנוסחאות שונות, כל אחד לחוגו ולעדתו. השמש עלתה למעלה ברקיע. המנין האחרון מסיים תפילת המוסף, ולפתע נשמע קול רעש גדול מבחוץ. מתוך הבתים הקטנים שמעל עלית הגג, בוקעת צווחת אישה ומיד אחר כך קול יללות מחרידות לב.
נדר נדרה האשה כי באם יוולד לה בן, יערכו לו את הפאות במלאות לו שלש שנים ליד ציונו של התנא הקדוש. סוף כל סוף זכתה לילד, והגיעה עמו לקיים את נדרה. אולם הנה פתע פתאום, נחלה הילד באופן פתאומי, ותוך זמן קצר נפח את נשמתו. הרופאים מטעם ממשלת המנדט שנמצאו במקום, הכריזו מיד על הסגר לאזור כולו. השערים נסגרו על מסגר באין יוצא ובא.
מיד בהיוודע דבר הפקודה, נפל פחד גדול על כל הנוכחים. החשש מפני התדבקות המחלה הרטיטה והרעידה את לבותיהם, והמון אנשים החל לזרום החוצה כדי להתפזר על פני השדות וההרים, אולם השערים סגורים ואי אפשר לצאת מן המקום.
האמהות שהשאירו ילדיהן בחצר, החלו לצווח וליילל, ומבפנים עלה בכי הילדים שחיפשו את הוריהם שנשארו בחוץ באין אפשרות להיכנס. מעל כולם גברו זעקותיה המחרידות של האם האומללה, ששכלה את בנה יחידה באופן מחריד כל כך. והלא רק אתמול נשאה אותו על כפיה, ולבה רחב בקרבה משמחה וגיל על שעלה בידה להתקין לו פאות ליד ציונו של התנא הקדוש, ועתה הילד מוטל על הארץ בלי רוח חיים!
אווירת השבת שהיתה נסוכה על פני כל, נפכה לאבל ותוגה. הלבבות נתאבנו למראה גופת כילד המת. לפתע אזרה אם הילד עוז בנפשה, נטלה את הילד המת על זרועותיה – וירדה אתו אל בית הכנסת שליד הציון של רשב"י, הניחה את הילד על הרצפה ליד הציון, ובקול קורע שחקים התחננה:
"הוי צדיק! הוי צדיק רבי שמעון! אני אמתך, באתי לכאן למען כבודך, כדי לגלח את בני יחידי, אשר חנן אותי השם יתברך בזכותך, ואכן קיימתי את נדרי שנדרתי להביאו לכאן בל"ג בעומר, ולהתקין לו פאותיו בתגלחתו הראשונה. הבאתיו הנה אתמול לציונך בריא ושלם, וחגגתי את תספורתו בקול רנה וצהלה, במשתה ושמחה, ועתה, אהה, כיצד אחזור מכאן לביתי לבדי בלעדי הילד, ואיך אשא את חרפתי וכלמתי?!".
קולותיה של האם הרעידו את הלבבות, ועיני כולם זלגו דמעות מאין הפוגות.
לפתע קמה האם ממקומה וקראה בקול קורע לב: "צדיק! צדיק! אני משאירה את הילד לידך. אני מבקשת ממך, אנא, אל תכלימיני ואל תשיב את פני ריקם. החזירהו אלי חי – בריא ושלם כמו שהבאתיו לפניך ביום אתמול, ועל ידי זה יתגדל ויתקדש שם שמים בעולם וגם שמך ייזכר לנצח!".
האם יצאה מבית המדרש והדלת נסגרה מאחוריה. הילד נשאר לבדו שוכב על הארץ. לא עברו אלא דקות ספורות, ולפתע נשמע קול הילד הקורא מבפנים לאמו: "אמא, אמא! אני צמא מאוד! אנא, תני לי מעט מים לשתות!"
האם פתחה את הדלת, ולגודל הפתעתה מצאה את בנה חי, כשהוא יושב על ברכיו. כל הקהל הגדול נדחקו אחריה מלאים התרגשות והשתוממות. קריאות צהלה פרצו מפי כל. גם הרופאים שבאו בחפזה, בדקו את הילד הכריזו בקול מלא תמיהה שאין זה בגדר הטבע, אלא נס גלוי ארע כאן, בזכותו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי!
שערי החצר נפתחו לרווחה, והקהל הרב שהיה בחוץ החל לזרום פנימה. כולם כאחד בראותם את הילד החי, משתאים לאמר: "ברוך מחיה המתים". היה זה קידוש השם עצום מאין כמותו. אותו יום שבת נסתיים בשמחה עצומה, ובהודאה לה' על גודל הנס והפלא שעיניהם חזו, כיצד בכוחו הגדול של הצדיק לפעול גדולות ונצורות.
