כח ההרגל בעולם החינוך
הכתוב אומר: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".
ופירשו רבותינו ש'חנוך' הוא לשון של התחלה, של הרגל. חינוך פירושו להנחיל לילדים את ההתחלות. לנטוע בהם את הזרעים. חינוך הווי אומר ללמד. משמעות המילה 'לימוד', זה הרגל, בבחינת 'למוד בכך', 'עד שנעשה למוד בדבר'.
התרגול מסוגל להפנים ערכים בלב הילד
מכיון שמשמעות החינוך היא הרגל:,
אם כן, עיקר תכלית החינוך הוא להרגיל את הילד שליבו ינטה אל הטוב האמיתי בלבד. ; להגיע למצב בו הילד מורגל להלך בדרך הטוב. ולאחר שהוא יהיה מורגל בטוב – הדרך החיובית תהפוך לו לטבע שני.
ככל שננחיל לילד את ההרגלים בגיל מוקדם וצעיר יותר, כך הוא יתרגל אליהם יותר ויותר.
ה'חנוך לנער', אינו נפעל ביום אחד, אלא צעד אחר צעד, שלב אחר שלב. שינוי מעשה זמני אינו פועל הרגל! אין כאן "חנוך לנער על פי דרכו"!!
רק הרגל הנעשה בדרך הנכונה ובאופן הנכון, יניב את פירותיו לעתיד.
כשם שכדי להבין סוגיה בגמרא על בוריה ולשמור עליה, יש לחזור עליה פעמים רבות, וכמספר החזרות, כך תגדל ההצלחה, כל שכן שהדבר נכון לגבי חינוך.
סופר סת"ם, ככל שירבה להתאמן ולתרגל את כתיבת האותיות, כך יזכה לכתיבה משובחת יותר.
הפער בין נהג מקצועי לבין נהג שאיננו מקצועי תלוי בריבוי התרגול. אצל הנהג המקצועי, הנהיגה היא כבר חלק ממנו… הוא לא חושב יותר מדי מתי להעביר הילוך. הנחת הרגל על דוושת הגז היא מהלך טבעי עבורו, מה שאין כן הנהג שזה עתה החל לנהוג…
כשם שכשהגוף מתרגל להנהגה מסויימת – היא נעשית חלק ממנו, כך גם בנוגע לקיום המצוות. כמו טבעו של הגוף, כך גם הוא טבעה של הנשמה, ; הרי כל הנהגת הגוף בעולם הזה הוא רק משל לנשמה. הגוף נוצר על מנת שנבין האיך לנהוג עם הנשמה.
דעו לכם, אין דבר קשה, אלא יש דבר שלא מתרגלים אותו…
ללכת ברחוב עם עיניים מושפלות למטה נראה מאד קשה. תרגיל את עצמך, והדבר יהיה קל – – –
התרגול מועיל להפנמה. בילד טמונים כוחות גדולים, ועל ידי התרגול אפשר להגיע להישגים רוחניים גדולים מאוד.
הרגל בלי משיכת הרצון – אינו אלא אילוף!
אנחנו רגילים לחשוב שכל פעולה החוזרת על עצמה פירושה – 'הרגל'.
ובכן, אין זה מדויק כלל וכלל.
חיילי הצאר ברוסיה היו מורגלים במשך עשרים וחמש שנה לפעול בזריזות מופלאה. הם היו ידועים בזריזותם הגדולה. אך לאחר שתמה תקופת השירות – אותם חיילים שיצאו לפנסיה היו הבטלנים והעצלנים הגדולים ביותר ברוסיה…
להיכן נעלמה אותה זריזות?
הסביר החפץ חיים זצ"ל, שעשרים וחמש שנה הם רצו כדי להגיע לפנסיה, ממילא לא היה על מעשיהם 'שם של הרגל', כי פעולה של הרגל נקראת ב'שם הרגל' רק כאשר יש "'רצון" ' לפעולה! אם ישנה התנגדות פנימית לפעולה, אזי אין כאן מעשה, ואין כאן הרגל.
לכן, אסור שהתרגול יהיה באופן של דיכוי, . הרי כולנו מחפשים ומבקשים נעימות, ; גם הילדים, ההרגל שיהיה נעים לילדים, והם ישמחו בו, והמעשה שיעשה מתוך רצון וחשק, הוא ייקבע בנפש הילד וייצר הרגל שישאיר את חותמו לנצח.
הנעימות יכולה להיות מעצם חוויית המעשה, לפעמים פשוט נעים לילד מהאווירה בשעת המעשה, או מהפרס שהוא מקבל על המעשה, בכלל לא משנה למה נעים לו… העיקר שתישאר לו יחד עם המעשה המסויים שאליו התרגל – סיטואציה נעימה.
'אחר "אחר המעשים נמשכים הלבבות' הלבבות" – אלו רק מעשים המושכים לבבות!!!
לכן ככלל ראשון, התרגול אמור למשוך את רצונו של הילד, וממילא בעזרת ה' – 'גם "גם כי יזקין לא יסור ממנה ".
תוצאות מיידיות אינן מעידות על הרגל אמיתי
ילד שעדיין לא התחיל ללכת, ודאי שלא נרגיל אותו לרוץ טרם זמנו. בימינו כבר הגיעו החוקרים למסקנה שגם ה'הליכון' של הקטנים מהיר מדי, ואינו משיג את מטרתו…
הדרך הנכונה להרגיל את הילד ללכת היא בתהליך איטי, מתון, ובשלבים. הגם שהילד נופל שוב ושוב, חוזרים ומנסים מחדש, עד ששריריו מתחזקים והוא מתרגל ללכת על רגליו ללא תמיכה וסיוע.
ושימו לב! יש הבדל משמעותי בין הרגל – לבין שינוי מעשה על ידי כפייה.
בזמן שאדם כופה את בנו לשנות את מעשיו, הוא מתעסק עם המעשה השלילי בלבד, מבלי לחזק את רצונו של הילד כהוא זה.
נכון, בקלות יתרה אפשר לשנות את מעשיו של הילד ו'לאלפו' בדרך של כפייה. אתה תחשוב שהנך מחנך דגול, אך, דע לך, אתה אכזר!!
וכל כך למה? משום שלא זו היא המצוה, ולא לזה בשם חינוך ייקרא. אתה פועל פעולות אחרות. חינוך, זה לא!
הרווחת לרגע – בסוף תפסיד הכל…
התרגול יניב תוצאות רק אם יתמזג בו 'תרגול פנימי'. אם תהיה לילד התנגדות פנימית לקיום המעשה שאתה דורש ממנו – כיון שהוא נעשה מתוך כפייה, אזי למרות שהמעשה נעשה – לא תהיה פה הפנמה. מתוך גישה זו לא ישאר רושם חיובי בנפשו הרכה של הילד.
