כללי ענישה (א)

אין עונשים – אלא אם כן מזהירים!!

כאשר הילד עושה מעשה שלילי כלשהו, בראש ובראשונה עליכם

להבהיר ולהסביר לו ש'אצלנו בבית מקבלים עונש על מעשה כזה'.

ודי בהסבר קצר – "אתה דיברת לא יפה / אתה התאכזרת / לא

שמעת בקול אבא / חטפת את הכדור, דע לך, זה מעשה אסור, אסור

לחטוף דבר שאינו שלך, על מעשה כזה מקבלים עונש".

לעולם, מוטל עלינו לחשוב שהילד אינו מבין שהמעשה שעשה הוא

מעשה שלילי, וממילא בשלב ראשון עלינו לגרום לכך שהוא ידע זאת,

ולא לסמוך על – "מה, הוא לא מבין לבד..?"

לא, הילד לא מבין! תסביר לו!

כבר הזכרנו שאסור לאיים בעונש, אבל להזהיר שעל מעשה מסוג

כזה מענישים, מותר.

היות וקיים הבדל גדול בין איום לאזהרה – ה'איום' בעונש נועד

להפעיל את הילד, ולגרום לו לעשות מעשים, ואילו 'אזהרה' אינה

משמשת להפעלת הילד כרגע, אלא כאזהרה לעתיד.

לדוגמה – "תאסוף את המשחקים, ואם לא תאסוף, תקבל עונש", זו

התבטאות אסורה, משום שהמטרה היא שהוא יאסוף את המשחקים,

והאמצעי הוא האיום בעונש.

לעומת זאת לומר לילד – "אמרו לך לאסוף את המשחקים ולא

הרמת, על מעשה כזה – מקבלים עונש", זו התבטאות מותרת, לפי שזו

אזהרה לעתיד, ואינה משמשת להפעלת הילד כרגע.

איננו רוצים שהילד יפעל מתוך פחד מהעונש, אולם אין מניעה

שהילד יחשוש מהעונש וכך ימנע מלעשות מעשים שליליים, משום

שהעונש מהווה משקל נגד לרצונות האנוכיים שלו.

ושוב, דרך זו טובה ויעילה כל זמן שהעונשים אינם נעשים בתדירות

גבוהה ואינם הופכים לדרך ההתנהלות המרכזית, אלא מהווים רק כלי

נספח לפעולות החינוך המרכזיות שהם: עידוד, מחמאות וחיזוקים.

אומר מותר – אנוס הוא!!

ילד לא יודע איך צריך להתנהג, הוא לא יודע בכל מקרה ומקרה מהו

ה'טוב' שבו הוא אמור לבחור!

מזדמן שאנחנו רואים את הילד עושה מעשה שלילי, אנו מניחים

כמובן מאליו, שהוא כבר יודע מהי ההתנהגות הראויה, ולמרות זאת הוא

התנהג אחרת, אלא שעל פי רוב האמת היא שהוא פשוט לא ידע כיצד

היה עליו להתנהג!!

ישנה דעה בחז"ל )מכות ז:( שאדם שעבר עבירה, אך חשב לתומו

שהמעשה שעשה הוא מותר, הוא איננו נחשב כשוגג, אלא אפילו פחות

משוגג, ונידון כאנוס.

הגישה לילדים אמורה להיות דומה; כל זמן שלא לימדתם אותם

והסברתם להם איך ראוי להתנהג, ההתייחסות אליהם צריכה להיות

כאל אדם האומר מותר…

אפילו סוגי התנהגות, שלנו נראה ברור ש'ככה לא עושים', וכביכול

חבל על הזמן של ההסברים, אף על פי כן, אם לא ישבתם עם הילד

והסברתם לו את האסור והמותר, מבחינתכם הילד נידון כאנוס, ואין

היתר להענישם בשום אופן!

שני התנאים הללו שלובים זה בזה, ומהווים הקדמה לכל ענישה. אם

נפעל על פיהם, נוכל להרוויח את הפן החינוכי שבענישה.

ראשונה, אנחנו מסבירים לילד שהמעשה שהוא עשה הוא מעשה

לא טוב, ולא די בזה, אלא נותנים לו את הכלים איך לעשות את המעשה

כראוי, ואת הדרך הנכונה ללכת בה.

באופן הזה קדם לענישה מהלך חינוכי, ובכך הענישה נעשית הוגנת

וראויה.