ל"ג בעומר – גוש השינוי מול גוש הימים
ל”ג בעומר במירון…
שנה שלימה שהגעגועים מלווים אותו ליום המתוק הזה, יום שחצי מליון יהודים מתאספים תחת קורת גג אחת, לשמוח ולהתפלל. הישועות – כך מספרים – זורמים שם כמים.
כבר מתחתית ההר הדוחק והצפיפות מתחילים לתת את אותותיהם, במקום לעלות בישוב הדעת וברוגע, הוא נאלץ לדחוף ולהדחף בכל רגע, בליל קולות צרחניים בוקעים מרמקולים רבי עוצמה המחרישים את אזניו, מכבים כל שביב של שפיות בנפשו, האכזבה מציפה בו מרירות שלא הכיר.
את רחבת הציון הוא עבר נמעך בינות להמון אדם מיוזע ומהביל, מקפץ מעלה מטה עם קולו של הזמר המיתולוגי, שניגן שוב ושוב את אותם לחנים מוכרים. רק לאחר דקות ארוכות הגיע אל משאת נפשו, המערה הקדושה.
דומה כביכול דלתות הציון הקדוש קולטי רעש המה, ובתוככי המערה לא נשמע הד קולות התזמורת והריקודים, דמעות ניגרות מכל עין ללא בושה, שברי אנחות מתגלגלות בחלל אוירה הטהור, וכל הפיות ממלמלות… מבקשות… מעתירות…
שנזכה לחיות חיים טובים ושלווים, לזכות לקיים את מצוות ה’, פרנסה ברווח, נחת מהילדים – ולמי שלא זכה עדיין – זרע של קיימא או זיווג הגון, להתמיד בשיעורי תורה קבועים מדי יום, וכן הלאה…
*
הוא מתבצר בפינה אחת, פותח את ספר התהלים, נעימות מלך ישראל מתנגנות מפיו בערגה, ליבו הומה על צרות הכלל והפרט. כשמבלי משים מגיעות לאזניו בקשותיהם של העומדים לצידו.
מחשבה טורדנית חולפת במוחו, תוכנן של התפילות כמו חזר על עצמו. למה אינני שומע תפילה לזכות לדבקות בה’ ובצדיקיו, להגות בתורה יומם ולילה, לזכות ללמוד את כל חלקי התורה כולה מהחל ועד גמירא…
דומה כביכול המתפללים נתקעו בנקודה מסויימת, ומעבר לנקודה זו שום דבר.. היאוש פושה בכל הלבבות ואיננו מאפשר לנשמה להתרומם קמעה, לנסות לטפס לדרגה אחת מעל…
למה?!
*
רבי נחמן מברסלב הטביע משפט נשמתי, המבהיר את מסילת הנשמה בבואה למצוא את עצמה:
“אי אפשר לעלות מדרגה לדרגה אלא על ידי ארץ ישראל”.
מה פנימיותה של ארץ ישראל?
את ארץ ישראל – מבאר רבי נחמן – אין אפשרות לכבוש בכח ובסערה, אלא אך ורק בענווה, בוותרנות, באריכות אפיים, “בבכי יבואו ובתחנונים אובילם”.
ולמה זה חייב להיות בוותרנות?
אדם שזוכה לעלות ולהתקדם בדרגה, עליו להפקיר אותה.
כלומר, הוא צריך להפנים בעמקי עמקי לבבו שההצלחה איננה נחלתו, אלא היא כולה מתנת חינם מהבורא, והאדם כשלעצמו – אפס ואין.
ואם האדם שוכח זאת, ואומר בלבו ‘כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’, הרי כאילו הוא גזל את המתנה לעצמו, המתנה איננה שלך היא שייכת לבורא.
ואם תגזול אותה לא יניחו לך להתקדם דרגה אחר דרגה. ואזי, השאיפות, החלומות, התקוות, והתפילות, בל”ג בעומר במירון, ישארו באותו מקום שבו נעצרת!
*
במילה אחת:
“כדי להתקדם – אתה חייב לעצור…”.
כלומר, אדם חייב לחוש כביכול אין לו כלום, כאילו הוא עצר, ומתוך הכלום והריקנות הזו, לבקש ולהתחנן לקדוש ברוך הוא, מתוך הרגשת שפלות וחוסר פנימי…
ורק אז תוכל להתקדם שלב אחר שלב, דרגה אחר דרגה. כי אם אתה יודע לשייך את המתנה לנותן, ולכבוש את ארץ ישראל בבכי ובתחנונים ולא בכח ובמטה עוז, אזי נותן המתנה ימשיך לתת לך עוד מתנות, ועוד, ועוד…
ולא זו בלבד, אלא גם הצדיקים הגדולים שפלאות עבודתם ותיקוניהם נעלים מהשגתנו – גם הם – משליכים את דרגותיהם והשגותיהם לפני שהם עולים בדרגה, ורק על ידי העצירה הזו הם יכולים לעלות לרום גובהם.
ואנחנו – בעקבותיהם…
