לכל כדור יש כתובת
סיפור מחזק באמונה המתאים לתקופה בייחוד לתקופה הזו
לרגל יום ההילולא של ה'אור שמח' מדווינסק זיע"א
ד' באלול
בתקופת מלחמת העולם הראשונה היתה העיר דווינסק כלולה באזור הקרבות וסבלה קשות מאימי המלחמה.
בעיר היה מבצר גדול, והוא מיקד אליו את האויב, ושעות ארוכות הופגז המקום בידי התותחים הגרמניים.
ה'אור שמח' שהתגורר במקום באותה שעה, הורה לכל הפונים אליו בשאלה האם לעזוב את העיר, שלכל כדור יש כתובת ולכל פצצה יש מיקום מדויק שאליו היא צריכה להגיע, ואם הקב"ה לא גזר על האדם שיפגע, הרי שלא יאונה לו כל רע.
כשהתגברה הסכנה, עזבו את העיר מרבית תושביה, ורק דלי העם, אשר היו מחוסרי אמצעים לגמרי, לא הצליחו להימלט. עניים אלו היו אחוזים אימה ודאגה, וחשו עצמם כבודדים בספינה טרופה בלב ים, כשאפילו סירת הצלה אחת אינה בהישג ידם…
נחמה אחת מצאו להם באותה שעה – רבי מאיר שמחה, רבם האהוב, נותר עמם… כקרבניט נאמן שאינו נוטש את הספינה, עד שאחרון הנוסעים יימלט ממנה, נותר אף הוא, וכשהפצירו בו לברוח הצהיר: "לא אעזוב את אחי בעת צרה, כל זמן שישארו בעיר תשעה יהודים – אהיה אני העשירי למנין!…".
בהזדמנות אחת נוכחו הכל לראות עד כמה נכונים הדברים, היה זה כאשר שהה ה"אור שמח" בוינה במהלך המלחמה והתכונן לשוב לביתו. והנה, הוא פוגש בראש עירית דווינסק, והלה הציע לו שישוב איתו ברכב מיוחד ששכר לו לצורך נסיעה זו.
לכאורה, הנסיעה ברכב ראש העיר היתה הנסיעה הבטוחה ביותר, והרכב – ודאי שהיה הטוב ביותר שאפשר להשיג באותם ימים.
אולם רבי מאיר שמחה סירב ואמר, שהוא מעדיף לנסוע בחברת יהודים.
נסע, אפוא, ראש העיר לבדו, ואילו הגאון הצטרף לעגלה שהכילה יהודים רבים והצטופף עמם. בדרך נפגע רכבו של ראש העיר וכל יושביו נהרגו…
נענה רבי מאיר שמחה ואמר: "הנה כי כן, רואים בחוש, שלכל כדור יש כתובת!"…
