מה פתאום אדוניה בן חגית, שהוא הבן השלישי, שנולד לאחר אמנון ואבשלום, חושב למלוך, ועוד בחיי דוד אביו?
הפינוק הוא הרס המידות הנאצלות
בראש ובראשונה ילד מפונק הופך להיות מקבל בלבד. הוא חי את עולמו בתור מקבל ולא נותן. הוא לא נוקף אצבע אלא דורש אך ורק לקבל בלבד.
ממילא, הוא נהפך לילד 'אנוכי' בתוך החברה, ילד שדואג לעצמו, ורואה את עצמו בלבד.
ובנוסף, מידת האנוכיות מתלווה תמיד למסכנות… ילד כזה הוא תמיד מסכן וכולם נגדו… מבקשים ממנו לפנות את הפח ולהורידו, והוא מתוך מבט אנוכי מרגיש או מבטא במילים: "רק אני מוריד את האשפה… אני לא זבלן… כולם פה לא עושים כלום ורק אני עושה…", וברור לו שהוא צודק, מאחר שהוא אנוכי. הוא רואה את עצמו בלבד. יתכן וכבר תקופה ארוכה הוא לא עשה כלום, וכל הזמן הוא בטוח שרק הוא עושה…
ובנוסף, מידת האנוכיות מתלווה תמיד למסכנות… ילד כזה הוא תמיד מסכן וכולם נגדו… מבקשים ממנו לפנות את הפח ולהורידו, והוא מתוך מבט אנוכי מרגיש או מבטא במילים: "רק אני מוריד את האשפה… אני לא זבלן… כולם פה לא עושים כלום ורק אני עושה…", וברור לו שהוא צודק, מאחר שהוא אנוכי. הוא רואה את עצמו בלבד. יתכן וכבר תקופה ארוכה הוא לא עשה כלום, וכל הזמן הוא בטוח שרק הוא עושה…
הוא שומר על חפציו בקנאות. הוא ידאג שלא יעלו ח"ו עם הרגליים על הסדין שלו. והיה אם עלו לו על הסדין עם הרגליים, הוא צועק ודוחף, ועלול אף להכות את אותו ילד שעלה על מיטתו, יש לו פינה מיוחדת ושמורה לו בלבד, לשמיכות שלו, ולבגדים שלו. הכל מקופל ומגוהץ, נעליו תמיד מסודרות בפינה מיוחדת, ואסור להתקרב לרדיוס של חפציו האישיים…
אדם הרגיל לקבל, אינו עובד על מידותיו. על מנת לעבוד על המידות, עליו לוותר למען הזולת, וזה ממש היפך מאורח חייו. אדם כזה נהפך להיות מושחת במידות. 'לא נברא העולם אלא בשבילי', מתפרש לאדם האנוכי כפשוטו…
רבי נחמן מברסלב אומר: "צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי – נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, למלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם".
כלומר, העולם נברא בשבילך – כדי שתדאג לשני, תחשוב על השני!!
האדם בדרך כלל הוא אנוכי, ולא רק ברמה של "אנכי", אלא "אנכי ולא יהיה"… כלומר, שלי יהיה ולך לא יהיה. מידה זו צריך לעקור משורשה.
כפיות טובה היא תוצאה של פינוק יתר!
מידה מושחתת נוספת שנגרמת מהפינוק היא "כפיות טובה".
על ידי הפינוק הילד מתחנך ח"ו לכפיות טובה, והמידה המרכזית של היהודי היא הכרת הטוב. הילד המפונק לא מכיר את המילה 'תודה'. הרי הכל מגיע לו…
ילד מפונק רובו ככולו מאגר ואוסף גדול של תלונות… תמיד הילד המפונק מתלונן, ועל הכל. הכיתה אינה טובה, החברים אינם לרוחו.
ואפילו שהוריו המפנקים יגשימו את בקשותיו וינסו להיטיב עמו, ימשיכו תלונותיו להתנגן לפי ראות עיניו. הרב'ה לא טוב, השכנים לא טובים, האוכל לא טעים, המכנסיים לוחצים לו, או הנעליים לא נוחות לו. יש לו כל הזמן מצבור של תלונות ובקשות ודרישות תובעניות.
הוא לא מבחין בטוב הסובב אותו, בכך שהוריו מרבים להיטיב עמו ולבקש את טובתו בלבד. ילד זה ממקד את מבטו בצרכיו האישיים, ורק דברים המועילים לשרות האינטרס שלו נראים לו ומיישבים את דעתו.
הילד המפונק סובל מדחייה חברתית…
הבעיה תגדל ברמה ניכרת, בשעה שילד זה יתחיל לחיות חיי חברה.
בבית ישנם המחפים על התנהגותו, במיוחד אם הוא ילד מועד לפינוק, כבן זקונים, בן יחיד בין בנות, או ילד שהגיע למשפחה אחר זמן רב של המתנה לילדים, תמיד אחד מן ההורים יעמוד לצידו ויחפה עליו, ויטען שהוא מסכן, "תעזוב אותו, תוותר לו… מגיע לו…", הוא מסוגל לשכנע בזה את כל בני הבית, עד כמה הוא מסכן…
אך בחברה –
החברה היא דורסנית במיוחד. החברה היא מערכת אכזרית. מי שנותן – מקבל, ומי שאינו נותן, אינו מקבל. הילד נמצא שם לבד, אין מי שישמור עליו, ואין מי שיחפה עליו. אין לו הורים צמודים, ואין לו סניגור שעומד תמיד לזכותו…
החברה היא דורסנית במיוחד. החברה היא מערכת אכזרית. מי שנותן – מקבל, ומי שאינו נותן, אינו מקבל. הילד נמצא שם לבד, אין מי שישמור עליו, ואין מי שיחפה עליו. אין לו הורים צמודים, ואין לו סניגור שעומד תמיד לזכותו…
החברה דוחה מעליה התנהגות זו. ילד מפונק אינו אהוב עליהם. ואף אחד אינו חפץ לשחק עם ילד כזה.
הילד הזה מגיע לכיתה ומשחק לבדו, בזמן שכל הילדים משחקים יחדיו. כולם משחקים בהנאה 'תופסת' או 'חמש אבנים', ורק איתו אף אחד אינו מעוניין לשחק. והוא שואל את עצמו בכאב, למה?
והסיבה היא, בגלל שתמיד כשמגיע תורו להיות התופס, הוא לא מסכים להיות התופס…
כשהחבר שלו מביא 'חמש אבנים' ולו אין, הוא מבקש, והחבר נותן לו. אבל כשהוא מביא 'חמש אבנים', והחבר לא הביא, הוא אינו נותן לו… האם בפעם הבאה החבר יסכים לשחק איתו? מה פתאום. הוא לא ישחק איתו עוד לעולם!!
החברה מנדה ילד כזה. עושים עליו חרמות, שמתות… הוא ממש מסכן. ההורים חסרי יכולת לעזור במקרים הללו. ישנם הורים שזיהו את הבעיה, שבנם מנודה בחברה, ומנסים לעזור לילד. הם מזמינים את החברים לשחק עם בנם בביתו. מפתים אותם בממתקים, משחדים אותם, על מנת שבנם יחיה חיי חברה תקינים.
נו, אבל מה הם יעשו כשהילד יגיע לישיבה קטנה? יזמינו את כל הישיבה? גם את הישיבה הגדולה הם יזמינו?
הם חפרו את הבור, ולאחר מכן מטפלים בפצועים. הרבה יותר פשוט לסתום את הבור – – –
לאור הפינוק הילד מבין שהכל בסדר! הכל לחיץ!
בנביא כתוב (מלכים א' א, ה): "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך".
מה פתאום אדוניה בן חגית, שהוא הבן השלישי, שנולד לאחר אמנון ואבשלום, חושב למלוך, ועוד בחיי דוד אביו?
ממשיך הנביא ומסביר: "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית". ומפרש רש"י: "ולא עצבו – לא הכעיסו, ללמדך שהמונע מבנו תוכחה מביאו לידי מיתה!!!".
ובמצודות הוסיף: "כי כשעשה דבר מה שלא כהוגן, לא היה אביו מעציבו לומר למה עשית כזאת, ובעבור זה חשב שכל מעשיו הגונים".
אבא שלו לא אמר לו "לא", ותמיד הסכים איתו. התנהלות זו גרמה לו לחשוב שכל מעשיו הם טובים. אם מעולם לא העירו לי על מעשי, וכל מה שביקשתי נתנו לי, אז אין ספק שאני בסדר.
אז אם כך – גם למלוך זה בסדר…
אז אם כך – גם למלוך זה בסדר…
מחמת הפינוק – כאמור – מסיק הילד את מסקנתו, שהכל בסדר, והכל שאלה של לחץ…
הילד הבין ולמד שאפשר וניתן ללחוץ על ההורים, ולקבל… והגם שהחליטו לא ליתן לו דבר מה, הוא משתטח על הרצפה, עובר להכאות, או עושה פרצוף של מסכן, משפיל את עיניו ובוכה, ומיד מוותרים לו. התנהגות זו מובילה את הילד למסקנה ברורה, שאפשר להתגבר ולהתחמק מהחלטות ההורים.
לרכישת הספר אבני דרך, המדריך לחינוך יהודי, משיעורי הרב עוזיהו אלכורת שליט"א, הקש כאן