'השבר והיאוש, הנחמה והתקווה' – אומן תשפ"א

 ערב ראש השנה תשפ"א:

אבל למה דימעה???

חבר נחמד פגש אותי היום, והפטיר "תגיד לי אתה טס לאומן?",

צליל השאלה שלו היה כאילו הוא שואל: "יאלה אתם הברסלבים, גם כך משתגעים כל שנה על דבר מוזר. השנה התפטרתם מזה, ולמה אתם משגעים את כל העולם, עם הדבר הזה".

ואכן פגשתי עוד כמה ידידים, קראתי כמה מאמרים, ברוח דומה. ולכן כתבתי את השורות הבאות, לעצמי, להסביר למה התמלאו עיניי דמעות, כשעניתי לו:

"הלוואי… … …".

הרבה יותר  קל לי לא לכתוב, כי איך אפשר לבטאות דבר צורב – רחב – עמוק, בכמה שורות???

אבל יותר היה קשה לי לא לכתוב, לפרש שיחתי באותיות הלב.

לפני שנים רבות, כנער תמים וצעיר, בטוח בעצמו, עקשן ואולי קצת יהיר, ברחתי מהישיבה ונסעתי לאומן, גייסתי בעצמי את הכסף, נסעתי דרך ירדן במחיר מפולפל, ובשעת ליל הגעתי אל הציון… אינני יודע להסביר למה ואיך, אחרי שנים שלא יצאה דימעה מעייני, נעמדתי מול הציון, על הבימה מהברזל שבמרפסת הכהנים, ומעייני פרצו נהרות דמעות ללא הרף. לא יודע למה. הסבתי את פני מהציון ונרגעתי. רק סובבתי את הראש והבטתי אל הציון, והסכר שוב נפרץ. כך עד לאחר הנץ החמה. יצאתי מהציון וניסיתי להירגע.

מאז קרה משהו. שגרר אחריו אלפי דברים, פרטים רבים שיסודם אחד – אותם אנסה לפרוט בשורות הבאות.

נפשי נקשרה בנפשו, בתורתו, בדרכו, במהלך המופלא שהוא האיר לי בספריו, וע"י אנשיו היקרים שהדריכו אותי לפנימיות דרכו. נעשתי לאיש אחר, כל מעייני בו, בדרכו הפלאית, בחוכמתו האלוקית, וכל זאת עוד לפני הבטחותיו הנוראות, לתקנני בזה ובבא, להוציאני מהשאול כבר כאן, להביאני לעולם הבא זך ונקי בגמר תיקוני.

כי חיי הגשמיים, הרוחניים, הנפשיים, הבריאותיים, נזקפים אליו – ענק הענקים, אני מאמין באמונה שלימה בדברו המפורשים, ובדברי תלמידו נאמן ביתו, שברוח קודשו הוא סלל לפני את כל מה שאני צריך לדעת, ובידו הקדושה הוא מלווה אותי צעד צעד, בכל תחנות חיי שהיו ויהיו, ויאיר לי מרחוק, את האהבה העצומה שלו אלי. וממנו אדע איך להתקרב אל השי"ת בהתחדשות מכל זמן ומצב יהיה מה שיהיה.

כי הוא עוזר לי בספריו ובכוחו הגדול העולה על הכל, בדברים הידועים לי, ובדברים שאין לי בהם צל צילו של מושג…

והוא – משוש חיי מבקש ממני ומזהיר אותי בתחנונים, בוא אלי לראש השנה, אפי' אם יהיה לך מניעות פלדה, בוא, אני מתחנן, בוא.

ואני לא אבוא??? הוא, כל חיי, מבקש ממני בקשה אחת, בוא. ואני אפנה לו עורף???

אני בטוח שאם המחליטים היו יודעים שהנסיעה שלנו אליו היא הטיפול הנפשי – רוחני, הכי הכרחי בשביל שלוות חיינו, הם היו מאשרים לנו לנסוע אליו, כמו שנותנים לחולה להיפגש עם הפסיכיאטר שלו אפי' בזמני סגר הסגרים. כי הוא לא רק הפסיכולוג שלנו, הוא כל חיינו.

מה ביקשנו??? להיות אצלו אפי' בתוך גטו נעול, 24 שעות, וזהו. אנחנו מוכנים לשלם על זה את כל ההוצאות שיהיו בשביל להקים לנו גטו. בדמעות נתחנן חוסו.

החולה חייב רופא. המשוגע חייב פסיכיאטר. התינוק לא יכול להשאר לבד ברחוב בלי אבא ואמא. זה סיוע הומני, זה לא טיול ומסיבה, זה עצם החיים שלנו, זה החמצן זה הרגליים שלנו. אנא… … …

על תסתכלו עלינו כעל אנשים גדולים חכמים ובריאים הרוצים לנסוע לרבם לקיים ציוויו, תסתכלו עלינו כעל אומללים שלא שורדים בלי הסומך שלהם… אנא…

לכן זלגו עיני דמעות, כי חסום לי צינור החמצן, מישהו דורך עליו. זה מרסק לי את החיים.

ואיך אתנחם??? לך תסביר לתינוק קטן הצורח א—מ—א בפחד החושך, שיש קשיים טכניים להביא אותה אליו…

איך אכנס לחג ואני לא איתו, לא עשיתי את בקשתו היחידה, הפנתי לו עורף, לא באשמתי, אבל איך אחיה בלעדיו???

***

מוצאי ראש השנה תשפ"א:

אולי אתנחם?

ובסוף… השאירו את הילד לבד במדבר… ביער האפוף מקטרגים… לא נתנו לו להיות אצלו אביו – אמו – מלכו – גואלו – ראש הגנרלים שלו…

והילד פחד – רעד – בכה – והצטער עד לב השמים…

אבל הוא גם הרים עיניים מצועפות לשמים, וזעק בכל נימי נפשו…

"רבי רבי, אני שלך, אני יחזור וירוץ וירדוף אחריך, גם עם כל שערי היער – מוחי וליבי ישארו נעולים. אני יחזור ויתגעגע אליך לעולמים, גם אם תנעל לי את השערים. ואני יציית לך לרוץ אחריו יתברך בהתחדשות גם עם לעולם ארגיש רחוק ממנו יתברך…"

***

אבל בבוא היום הגדול והנורא, יום הפגישה האמיתית בין האבא לבנו, בין הרב לתלמידו, בין הגנרל לחייליו העקשנים, בין רבינו הקדוש אור האורות, לחסידיו האפויים בליבו אנשי שלומיו.

או אז נדע אולי מעט מרחוק מה חוללו כיסופינו הנוראים, כספינו המבוזבזים, כבודינו הנרמס, קיבוצינו החתוכים ומפוזרים בכל הגולה, חיילינו המפוזרים בטורקיה, באלרוס, אנגליה, הונגריה, וארץ הקודש.

או אז אולי יפתח הגנרל הקדוש את פיו, ויאמר לנו, הייתי איתכם בכל גלויותיכם, כל העולמות והמדינות רעשו מהעוצמות שלכם, התבזיתם בשבילי, התגוללתם בעפר ובבוץ, התחפשתם, שילמתם, התאכזבתם כל כך הרבה פעמים למעני, שוב ניגשתם אל הסוכן ושוב גיבשתם דרך חדשה, שוב תפשו אותכם ושוב נעלו לכם את הדרך לחמצן. ולא וויתרתם, קרעתם שערי שמים בתפילה והשתדלות. פיארתם והפצתם את שמי ושם ה"ראש השנה שלי העולה על הכל" בכל המקומות.

אני גאה בכם, אוהב אותכם, שמח בכם, מחולל פלאות על ידכם. לעולם לא אוכל לגלות לכם את היופי המופלא שלכם.

אני יודע שכל חודש אלול עבר עליכם ועל משפחותיכם, בבדידות, בצער, בדאגות, בבכיות, בגעגועים איומים… אלי… אל הצדיק הקדוש שמוסר את עצמו כל הזמן למענכם… למען תיקונכם הנצחי כבר בעולם הזה, ובעיקר בעולם הנשמות…

אני מחכה לכל אחד ממכם. ואני הייתי ועוד אהיה עמכם עד בלי די, בזה ובבא.

***

כי הקשר בינינו אליו, בין הילד לאביו, אמו וגואלו, הוא קשר עתיק יומין, שהתחיל אי שם ולא יגמר לעולם. ואולי כעת נבוא לראש השנה הבאים ולציונו הקדוש ביותר אהבה וגעגוע, יותר ניצול הזמן ושמחה, יותר ממוקדים ועקשנים, יותר נאמנים ואוהבים…

***

ובוודאי היינו כולנו, בגוף או נפש, רצון או געגוע שותפים לתיקונים הנוראים לכל העולמות והנפשות – דווקא כשהיינו זרוקים בלב ים, כשהרוח סערה טילטלה את כל כולינו – כולנו…

ויהיה זה עוד נדבך עמוק בקשר שלנו אליו… קשר ראש השנה תשפ"א…

אשרינו…