מלחמת בני אפרים ופלשתים

כתוב בפרשתנו: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים, וכו', כי אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

ונשאלת השאלה מדוע דווקא פלשתים? ולמה יש חשש שזה ימנע את בני ישראל?
התשובה על כך, במאמר שלפנינו –

שלושים שנה קודם יציאת מצרים, התנבא נביא השקר 'יגנון' משבט אפרים וטען שה' הורה לו להוציא את בני ישראל ממצרים. בני שבטו האמינו לו, והאמינו בכוחם ויצאו יחד עם בני משפחותיהם ממצרים בלי לקחת צידה לדרך מלבד כסף וזהב.

המלחמה

בני אפרים שדרכם לארץ כנען הייתה דרך ארץ פלשתים עברו בעיר גת וביקשו לרכוש מבני המקום כבשים לאכילה, אך בני גת סרבו למכור להם משום שהכבשים לא היו בבעלותם והם היו רק רועים.

סירוב זה פתח את המלחמה בין בני אפרים לבני גת. לפי היד רמה בני אפרים נטלו את הצאן מתושבי גת משום הבטחת השם לאברהם בברית בין הבתרים שבניו יצאו ממצרים ברכוש גדול.

השלב הראשוני של המלחמה היה ללא הכרעה, אך כאשר אנשי גת קראו לעזרת תושבי הערים האחרות בפלשתים, הוכרעה המלחמה, ובני אפרים שמלבד הנחיתות המספרית סבלו מחולשה לאחר שלשה ימים שלא אכלו, נחלו תבוסה. יש הסבורים כי אף המצרים נלחמו לצד הפלשתים.

תוצאות המלחמה היו טרגיות עבור בני אפרים, מן הצד הפלשתי נהרגו כ-20,000. ואילו מצד עם ישראל רק עשרה פליטים שבו למצרים לספר את שאירע, וכששמע זאת אפרים התאבל עליהם זמן רב. כשנולד לו בן נוסף הוא קרא לו בריעה על שם הרעה שקרתה עמו, ולבתו קרא 'שארה' שנשארה מן הפורענות.

קיימת מחלוקת באשר למספר ההרוגים מבני אפרים במלחמה: יש אומרים 30,000. יש אומרים 200,000.

גופות בני אפרים שנפלו בקרב הושארו נטושות בבקעת גת למשך שנים רבות. לדעת האמורא רב גופות אלו, הן המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא.

החתם סופר הוכיח מכך שעצמות מת אינן נהפכות לעפר לאחר שנים רבות אלא קיימות ומטמאות שהרי בין שני המאורעות עברו למעלה מ-900 שנה ועדיין היו עצמות.

השלכות המלחמה

לפי האלשיך חששו של משה בסנה: "וכי יאמרו אלי מה שמו, מה אומר אליהם?" היה שלא יאמינו לנבואותיו מחמת נבואת השקר שנאמרה לבני אפרים.

הקדוש ברוך הוא האריך את דרכם של בני ישראל ביציאת מצרים דרך ים סוף, ולא העבירם דרך ארץ פלשתים כדי למנוע רתיעה בראיית גוויות בני אפרים.

לאחר קריעת ים סוף כאשר נפל פחד על האומות חששו הפלשתים במיוחד מנקמת בני ישראל ועל כך שרו בשירת הים "חיל אחז יושבי פלשת".

ניסיון זה של דחיקת הקץ יחד עם ניסיונות נוספים הביא את הקדוש ברוך הוא להשביע את עם ישראל בארבע שבועות: שלוש השבועות: שלא למרוד באומות, שלא לעלות בחומה (בכוח הזרוע) מהגלות ושלא לדחוק את הקץ ולנסות להביא את הגאולה טרם זמנה.

מקור הטעות

ה' הבטיח לאברהם שלאחר ארבע מאות שנות שעבוד הוא יגאל את בניו, חישוב השנים החל מלידת יצחק בשנת ב'מ"ח כך שתאריך יציאת מצרים חל בב'תמ"ח.

בני אפרים טעו וחישבו את השנים מברית בין הבתרים שארעה קודם לכן בשנת ב'י"ח, כך שתאריך יציאת מצרים היה לדעתם בשנת ב'תי"ח, שלשים שנה קודם הזמן.

בפסיקתא כתוב שטעו בחישוב הקץ שמונים שנה, לדעה זו יציאתם הייתה בשנת ב'שס"ח.

ובני אפרים … והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם. ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו. ויבא אל אשתו ותהר ותלד בן ויקרא את שמו בריעה כי ברעה היתה בביתו.

–         ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוקים כ'-כ"ג –