מעשה בזונדל ותנחום…
תנחום עני גדול היה, אך כגודל עניותו כך גודל רשעותו. ניצל את 'מעמדו' להרע ולא להיטיב. קיבץ, לקח, ירש, חטף, חמס ואסף מכל הבא ליד, שהרי עני הוא ולכן מותר לו, בצדק או שלא. כך גם צורך הזולת לא תפס אצלו שום מקום ועניין – תמיד תהיה יד תנחום על העליונה.
לעומתו היה זונדל, מנכבדי העיירה, איש חסד בנשמתו. בצער רב ראה את מצבו המדרדר של תנחום, לכן קם ועשה מעשה. הוא ניגש בחיוך רחב לתנחום עם הצעה בפיו: הנה בשבוע הבעל"ט תערך הגרלה בעיר הבירה ורשה על סכום אגדי גדול ואדיר, והיות ואני מוכר כרטיסים להגרלה זו, לכן שמע נא לעצתי – תשקיע חמש זלוטי ותקנה אצלי כרטיס הגרלה, והלוואי ותזכה ואז ירווח לך, אחת ולתמיד.
תנחום, שאף חצי זלוטי לא היה בכיסו, דחה אותו על הסף בטענה הישנה: 'כסף מנלן'. אך רחמי זונדל לא נתנו לו מנוח, לכן הציע לתנחום – א"כ בוא אפוא ונעשה פשרה בינינו: אני אוציא מחשבוני את חמש הזלוטי וארכוש עבורך כרטיס הגרלה על שמך, והיה אם תזכה ותעלה בגורל תשיב לי את חמש הזלוטי, ואילו אם לא תזכה – יהיו לך מעתה חמש הזלוטי כמתנה גמורה.
להצעה מפתה שכזו כבר לא יכול היה תנחום לסרב, ובו במקום הסכים לעסקה. הוא קנה כרטיס חינם אין כסף. עבר שבוע, זונדל נוסע לוורשה למעמד עריכת ההגרלה. בהתרגשות גוברת האזין לתוצאות, כשאינו מאמין למשמע אוזניו: הזוכה המאושר הוא לא אחר מאשר תנחום מיודענו – העני לשעבר.
זונדל, שהיה טוב לב, שמח מאוד בשמחת תנחום, ותיכף ניגש לקבל את הפרס עבורו, צרר את המעות כראוי ובצעדי ריקוד שב לעיירה לבשר לתנחום על זכייתו הגדולה ועל מעמדו החדש – גביר העיר. הדרך עברה במהירות כשמחשבות אורה ושמחה מקלים את הדרך עליו, שמעתה יפטרו בני העיר מעונשו של זה, ומאידך יזכו לגביר אדיר שכזה, 'דער גביר פון שטעטל'.
כשהגיע לעיירה, היה זה כבר בשעות הקטנות של הלילה, אך זונדל החליט באחת כי בשורה שכזו לא ראוי לעכב רגע אחד, ויהי מה. עליו להודיע מיד לזוכה המאושר, "הרבני הנגיד המפורסם מוה"ר הגביר ר' תנחום", כי מעתה תמה סאת צרותיו, וגביר לאחיו הוא.
סופת השלגים שהשתוללה בחוצות, גם היא לא מנעה ממנו מלחפש את ביתו העלוב של תנחום. בחיפוש אחר חיפוש טרח ועמל בחשכת הלילה למצוא את הבית, כשכולו רועד מקור. ויפן כה וכה עד שלבסוף מצא את מבוקשו – בקתה מוזנחת מטה ליפול בקצה העיר.
זונדל לא היסס, נקש בחוזקה על הדלת להעיר את בעל הבית השקוע בשנתו. אחר חבטות חוזרות ונשנות התעורר תנחום, תוך כדי צעקה: "מי הוא זה בחוץ ואיזה הוא, שמעז להעירני באישון לילה?!
מבעד לדלת השיב לו ר' זונדל ואמר לו: "הודעה דחופה ומשמחת בפי, תנחום, אך ראשית תואיל בטובך להכניסני לביתך כי עוד רגע ואני קופא בחוץ בקור המקפיא עצמות". אך תנחום, כמו תנחום, לא אכפת ליה מחבריה, התהפך לצד השני ושקע שוב בשינה. וזונדל בחוץ מתחנן: "לטובתך, אנא רק פתח לי הדלת, כי עוד רגע ואינני"… אך תנחום בשלו – לא קם ולא זע.
עד שהודיעו זונדל מבעד לדלת בחוץ: "דע לך תנחום, כי באמתחתי סכום אדיר בו זכית בהגרלה, ומהיום עשיר הנך כקורח וכל עדתו גם יחד. אם תפתח לי את הדלת אתנם לך בשמחה. קום ממיטתך וקח לך את שלך".
לא עברו שניות מעטות, וכבר נשמעו באחת פסיעותיו הגסות של תנחום שהזדרז לפתוח את הדלת… חטף מידיו של זונדל את צרור המעות, ובעזות מצח פנה אל זונדל וצעק לעברו בכעס: "אינך מתבייש?! איך העזת להעיר את 'גביר העיר' באישון לילה?!"… ותוך כדי רשעותו מפילו ארצה וטורק בפניו הדלת. זונדל מעד ונפל בצדי הדרכים, כשאין ישועה לנפשו, ואת חמש הזלוטי שוב לא ראה מעולם.
אגדה זו ששגורה הייתה בפי כל בימים ההם של ורשה רבתי – ונקווה שמעולם לא היתה ולעולם לא תהיה – מבטאת היטב את פניה האכזריות של הכופר בטובה.
