מעשה מזבוב ועכביש ד’

מעשה מזבוב ועכביש


סיפור המעשה

ענה ואמר: אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיה לי: מעשה במלך אחד, שהיו עליו כמה מלחמות כבדות וכבש אותם, ולקח שבויים הרבה (בתוך דבריו שהתחיל לספר זאת המעשה ענה ואמר בזו הלשון: תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין) והיה המלך עושה סעודה גדולה (שקורין באיל), בכל שנה באותו היום שכבש המלחמה, והיו שם על הבאיל כל השרי מלוכה וכל השרים כדרך המלכים, והיו עושין שם עניני צחוק, (שקורין קומעדיס),

להמשך המעשה

והיו משחקים וצוחקים מכל האמות, מהישמעאל ומכל האמות, והיו עושים ומעקמים בדרך שחוק כדרך הנמוס וההנהגה של כל אמה, ומן הסתם מישראל גם-כן היו עושין השחוק וצוה המלך להביא לו הספר שהיה כתוב בו הנמוסים וההנהגה של כל אמה ואמה, ובכל מקום שהיה פותח את הספר, היה רואה שכתוב בו ההנהגה והנמוסים של האמה, כדרך שהיו עושין בעלי השחוק ממש, כי מסתמא גם זה שעשה הצחוק והקאמעדיא ראה גם-כן את הספר הנ"ל ובתוך שהיה המלך יושב על הספר, ראה שהיה עכביש, הנקרא (שפין), שהיה מרחש על צדי הספר, דהינו על חדי הדפין, ומצד השני היה עומד זבוב מן הסתם להיכן הולך העכביש?-אל הזבוב ובתוך שהיה העכביש מרחש והולך אל הזבוב, בא רוח והרים את הדף מן הספר, ולא היה העכביש יכול לילך אל הזבוב, וחזרה לאחוריה, ועשתה עצמה בערמה כאלו היא חוזרת ואינה רוצה עוד לילך אל הזבוב וחזר הדף למקומה, וחזרה העכביש לילך אל הזבוב, ואזי שוב הרים הדף ולא הניחה, (הינו שהדף חזר והרים את עצמו, ולא הניח את העכביש לילך אל הזבוב) וחזרה, וכן היה כמה פעמים אחר-כך שוב חזרה העכביש לילך אל הזבוב, והיתה מרחשת והולכת עד שכבר חטפה עצמה ברגל אחד על הדף ושוב הרים הדף את עצמו, והיא כבר היתה על הדף קצת, ואזי הניח הדף את עצמו לגמרי, עד שנשארה העכביש תחתיו בחלל בין דף לדף, והיתה מרחשת שם, ונשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום (והזבוב-לא אספר לכם מה שהיה בה)

 

והמלך היה רואה כל זה והיה מתמיה עצמו, והבין שאין זה דבר ריק, רק שמראין לו איזה דבר (וכל השרים ראו שהמלך מסתכל ומתמיה על זה) והתחיל לחשב בזה, מה זה ועל מה זה, ונתנמנם על הספר וחלם לו שהיה בידו אבן טוב, (שקורין דומיט), והיה מסתכל בו, והיו יוצאין ממנו גזמות אנשים, והשליך מידו הדומיט והדרך אצל המלכים - שתולה על-גביהם הפאטרעט שלו, ועל-גבי הפאטרעט תולה הכתר, והיו אותן האנשים, היוצאין מן הדומיט, לוקחין את הפאטרעט וחתכו את ראשו, ואחר-כך לקחו את הכתר והשליכו לתוך הרפש (כל זה חלם לו), והיו אותן האנשים רצים אליו להרגו והרים עצמו דף מן הספר הנ"ל, שהיה שוכב עליו, והגן לפניו ולא יכלו לעשות לו מאומה והלכו ממנו, ואחר-כך חזר הדף למקומו, ושוב היו רצים להרגו, וחזר והרים הדף כנ"ל, וכן היה כמה פעמים

 

והיה משתוקק מאד לראות איזה דף שמגן עליו, מאיזה נמוסים של איזה אמה כתוב עליו, והיה מתירא להסתכל, והתחיל לצעק: חבל, חבל ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם, והיו חפצים להקיצו, אך אין זה נמוס להקיץ את המלך והיו מכים סביבותיו כדי להקיצו, ולא היה שומע

 

בתוך כך בא אליו הר גבוה ושאל אותו: מה אתה צועק כל-כך, שזה זמן רב שאני ישן, ולא הקיץ אותי כלום, שום דבר, ואתה הקיצות אותי? אמר לו: ולא אצעק? שהם קמים עלי להרגני, רק שזה הדף מגן עלי השיב לו ההר: אם זה הדף מגן עליך, אין אתה צריך להתירא משום דבר, כי גם עלי קמים הרבה שונאים, רק זה הדף מגן עלי בוא ואראך

 

והראה לו שסביב ההר עומדים אלפים ורבבות שונאים ועושים סעדות ושמחים, וכלי-זמר מזמרים ומרקדין, והשמחה היא, שאיזה כת מהם חושב אחד ובא על איזה חכמה איך לעלות אל ההר, ואזי עושים שמחה גדולה וסעודה ומזמרים וכו' וכן כל כת וכת מהם, רק שזה הדף של אלו הנמוסים שמגן עליך-מגן עלי ובראש ההר היה נסר, (שקורין טאבליצע), והיה כתוב שם הנמוסים של הדף המגן עליו מאיזה אמה הוא, רק מחמת שההר גבוה אין יכולים לקרות אותו הכתב, רק למטה היה טאבליצע, והיה כתוב שם, שמי שיש לו כל השנים, יכול לעלות אל ההר ונתן השם יתברך שגדל עשב במקום שצריכין לעלות אל ההר, ומי שבא לשם, היה נופלים לו כל השנים, הן שהיה הולך ברגליו, הן שהיה רוכב, הן שהלך בעגלה עם בהמות, היה נופלים כל השנים והיו מנחים שם חמרים חמרים של שנים כמו הרים הרים

 

אחר-כך לקחו אותן האנשים הנ"ל, וחזרו והעמידו יחד את הפאטרעט כבראשונה, ואת הכתר לקחו ורחצו אותו, וחזרו ותלאום במקומם, והקיץ המלך, והסתכל תכף על הדף שהגן עליו מאיזה נמוס של איזה אמה הוא, וראה שכתוב בו הנמוס של ישראל, והתחיל להסתכל (על הדף) בדרך אמת, והבין האמת לאמתו וישב עצמו, שהוא עצמו בודאי יהיה ישראל, רק מה עושין להחזיר למוטב כלם להביאם להאמת? וישב עצמו שילך ויסע לבקש חכם שיפתר לו החלום כהויתו, ולקח עמו שני אנשים ונסע להעולם לא כדרך המלך, רק כאיש פשוט, והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה ושאל איך נמצא חכם שיוכל לפתר חלום כהויתו והודיעו לו ששם ושם נמצא חכם כזה ונסע לשם, ובא אל החכם, וספר לו האמת, איך שהוא מלך וכבש מלחמות וכל המעשה שהיה כנ"ל, ובקש ממנו לפתר חלומו והשיב לו: אני בעצמי איני יכול לפתר, רק שיש זמן באותו יום באותו חדש, ואזי אני מקבץ כל סממני הקטרת ועושה מהם מרכב, ומעשנין את האדם באלו הקטרת, ואותו האדם חושב במחשבתו מה שרוצה לראות ולידע, ואזי ידע הכל וישב המלך עצמו: מאחר שכבר כלה זמן רב בשביל זה, שימתין עוד עד אותו היום ואותו החדש, ואזי עשה לו החכם-כן כנ"ל, ועשן אותו עם הקטרת כנ"ל, והתחיל לראות אפלו מה שהיה נעשה עמו קדם הלדה, בעת שהיה הנשמה בעולם העליון, וראה שהיו מוליכין הנשמה שלו דרך כל העולמות, והיו מכריזין ושואלין: מי שיש לו ללמד חוב על זאת הנשמה-יבוא ולא היה נמצא אחד ללמד חוב עליה, בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: רבונו של עולם! שמע תפלתי אם זה יבוא לעולם, מה לי לעשות עוד, ועל מה בראתני? וזה היה הסמ"ך מ"ם (הינו זה שצעק כל זה היה הסמ"ך מ"ם בעצמו) והשיבו לו: זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי, ואתה חשב לך עצה והלך לו והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה להבית-דין של מעלה כדי להשביע אותה שתרד להעולם ואותו האיש עדין לא בא, ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עמו זקן אחד, שהיה כפוף כדרך הזקן, שהיה מכיר עמו מכבר (הינו שהבעל-דבר היה לו הכרות עם זה הזקן הכפוף מכבר), ושחק ואמר: כבר נתתי לי עצה רשאי הוא לילך להעולם והניחו את הנשמה וירדה להעולם והיה רואה כל מה שעבר עליו מתחלה ועד סוף, ואיך נעשה מלך, והמלחמות שהיה לו וכו' (ולקח שבויים, ובתוכם היה יפת-תאר, שהיה לה כל מיני חן שבעולם, רק שזה החן לא היה מעצמה, רק שהיה תולה עליה דומיט, ואותו הדומיט היה לו כל מיני חן, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן ועל אותו ההר אינם יכולים לבוא, רק חכמים ועשירים וכו') (ויותר לא הגיד), ויש עוד הרבה מאד בזה (מן ולקח שבויים עד הסוף לא נכתב כראוי כמו שספר).   מזמור לדוד בברחו וכו' ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי וכו' ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי קולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה - הר הנ"ל אני שכבתי ואישנה - כנ"ל הקצותי וכו' לא אירא מרבבות עם וכו' כי הכית את כל אויבי לחי, שני רשעים שברת - כי היו נופלים להם השנים כשרצו לעלות אל ההר על עמך ברכתך סלה (תהלים ג) עמוד והתבונן נפלאות אלו: אם בעל-נפש אתה, תשא בשרך בשניך, ונפשך תשים בכפך תעמד מרעיד ומשתומם, תסמר שערות ראשך ותשוב תתפלא בדברים האלה, העומדים בגבהי מרומים.

ביאור המעשה משיעורו של הגה"ח רבי עוזיהו אלכורת שליט"א


רבי נחמן חושף כאן עוד פן לא כל כך נעים במשנתם של “כפויי הטובה” והוא שכל השמחות, ריקודים וזמר שלהם, הוא כאשר עולה על לבם איזו תכנית ומזימה להציק ולהשפיל את צד הקדושה, וכל סיבת אחדותם וחברתם היא עניין מחלוקתם, השם יצילנו מהם ומהמונם.

עוד יש לדעת שמידה זו של כפיות טובה הינה טבע רע המוטבע בבני האדם וכמאמר חז”ל, בני אדם, כפויי טובה בני כפויי טובה, בני אדם הראשון שכפר בטובתו של הקב”ה, וכן ישנה מעשיה מרבן של ישראל ה”חתם סופר” זיע”א שישב בחברת תלמידיו בעסקה של תורה, כאשר לפתע קם ניצב לו איש נץ, והחל לחרף ולגדף לעבר הרב (אשר כמובן לא נע ולא זע למשמע הדברים לרוב קדושתו ופרישותו), ולאחר שסיים לגדף והלך לו, אמר להם הרב לתלמידיו שאיננו זוכר שעשה לאיש זה כל כך הרבה טובות שלעומתן מחזיר הוא לו כל כך הרבה רעות. ע”כ. מכאן ממש רואים כיצד הוא היחס של גדול בישראל לנושא זה של כפיות טובה, שהרי כלל לא התרגש מן הדברים, רק להיפך שראה בזה טבע של האדם לכפור בטובתו של חבירו, אלא שרק התפלא שאיננו זוכר מספר הטובות.

יהי רצון שנזכה להינצל מכיתות אלו ולהכיר בטובתו של מקום תמיד.



כדי לבאר פסקה זו יש להקדים מה שכתוב ברמז שבסוף המעשה, ושם כתוב שההר המדובר במעשה הוא "הר קדשו", הר ציון, הר המוריה, ועל ראש ההר ישנה "טבליצא" שפירושו "לוח" והוא רומז על לוחות הברית המונחות בארון הברית, ב"הר ציון אשר אהב". וסביב זה ההר ישנם אלפים ורבבות שונאים, וכל כוחם הוא על ידי נשיכת שיניהם שרוצים לנשוך ולהזיק את צד הקדושה, אלא שהקב"ה משבר שיניהם של רשעים כמו שמובא ברמז "שיני רשעים שברת", ובגמרא ברכות דף נ"ד עמוד ב' מובא מדרש על פסוק זה, ותוכנו, "אמר ר' שמעון בן לקיש אל תיקרי 'שברת' אלא 'שרבבת'", שכאשר בני ישראל, העולים מארץ מצרים, באו לכבוש את ארצו של עוג מלך הבשן, עקר המלך עוג הר גדול שמידתו ג' על ג' פרסאות, והניחו על ראשו, ויצא לקראת בני ישראל לקברן תחת ההר, אלא שהקב"ה זימן תוך ההר נמלים חפרניות שדיללו את אדמתו של ההר ומשום כך קרס ההר ונכנס ראשו של עוג תוך ההר עד צאוורו, וכשניסה להוציא את ההר מעל ראשו, השתרבבו שיניו של זה הרשע לתוך ההר, אחת לשמאל ואחת לימין ולא יכל להוציאו, ובתוך כך הכהו משה רבנו בקרסולו ונפל שדוד.

וכן מבואר, שכל תוקפה של המחלוקת היא על ידי השיניים, כמו שמובא מעשה בספר חיי מוהר"ן בהשמטות שכאשר חזר רבי נחמן מנסיעתו לארץ ישראל, בדרכו לביתו, נעצר אצל הסבא משיפולי, שהפך מאוחר יותר לגדול החולקים על רבינו רבי נחמן, אמנם עתה ישבו ביחד ושוחחו בחביבות, ואמר לו הסבא שאינו מבין מדוע אומרים עליו שהוא נחלק על רבינו, והרי אין לו בכלל שיניים, ובתוך כך תפס את ידו של רבינו והניחה לתוך פיו, שירגיש ממש בחסרון שיניו, ולסוף באמת כך היה שמחלוקתו של זה הסבא כלל לא צלחה ורוב ככל צדיקי ומצדיקי הדור תמכו בידו של רבי נחמן וסוככו עליו מרדיפה זו.

וזה לעומת זה עשה השם, שכנגד שיני הרשעים, הנופלות על ידי העשב הקדוש, ישנה השן דקדושה שעל ידה אפשר להעפיל ולעלות אל הר השם, לקרוא בלוחות ברית ולבנות את בית הבחירה, וכמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה פ"ה, ש"שן" הוא בגימטריא "עורף" ועורף רומז לעצם ה'לוז', עצם הנצחית המונחת בעורפו של אדם, ושאינה נרקבת לעולם, וממנה יתחיל להבנות הגוף בתחית המתים. וזו העצם היא עיקר נחמתינו, כמו שכתב רבינו בתורה הנ"ל, ש"שן" הוא ראשי תיבות שבת נחמו נחמת ציון, בנין בית המקדש ומלכות בית דוד.

ורובד יותר עמוק מתגלה לנו על פי דברי ראב"נ בספרו "כוכבי אור" מה שדיבר מהתורה הנ"ל ותוך דבריו כתב ש"שן" הוא גם ראשי תיבות "שמעון נחמן", ופירושו בהקשר לעניינינו שאלו הצדיקים , יחידי הדורות, הנחמה והמשען של כלל ישראל בגלות הזה, ועל ידי ההליכה בדרכם והדביקות בהם זוכים ל"שן" דקדושה ועל ידה לעלות בהר ולבנות בית המקדש ולגאולה השלימה.
למסירת פדיון נפש
נגישות