מעשה מזבוב ועכביש ו’

מעשה מזבוב ועכביש


סיפור המעשה

ענה ואמר: אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיה לי: מעשה במלך אחד, שהיו עליו כמה מלחמות כבדות וכבש אותם, ולקח שבויים הרבה (בתוך דבריו שהתחיל לספר זאת המעשה ענה ואמר בזו הלשון: תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין) והיה המלך עושה סעודה גדולה (שקורין באיל), בכל שנה באותו היום שכבש המלחמה, והיו שם על הבאיל כל השרי מלוכה וכל השרים כדרך המלכים, והיו עושין שם עניני צחוק, (שקורין קומעדיס),

להמשך המעשה

והיו משחקים וצוחקים מכל האמות, מהישמעאל ומכל האמות, והיו עושים ומעקמים בדרך שחוק כדרך הנמוס וההנהגה של כל אמה, ומן הסתם מישראל גם-כן היו עושין השחוק וצוה המלך להביא לו הספר שהיה כתוב בו הנמוסים וההנהגה של כל אמה ואמה, ובכל מקום שהיה פותח את הספר, היה רואה שכתוב בו ההנהגה והנמוסים של האמה, כדרך שהיו עושין בעלי השחוק ממש, כי מסתמא גם זה שעשה הצחוק והקאמעדיא ראה גם-כן את הספר הנ"ל ובתוך שהיה המלך יושב על הספר, ראה שהיה עכביש, הנקרא (שפין), שהיה מרחש על צדי הספר, דהינו על חדי הדפין, ומצד השני היה עומד זבוב מן הסתם להיכן הולך העכביש?-אל הזבוב ובתוך שהיה העכביש מרחש והולך אל הזבוב, בא רוח והרים את הדף מן הספר, ולא היה העכביש יכול לילך אל הזבוב, וחזרה לאחוריה, ועשתה עצמה בערמה כאלו היא חוזרת ואינה רוצה עוד לילך אל הזבוב וחזר הדף למקומה, וחזרה העכביש לילך אל הזבוב, ואזי שוב הרים הדף ולא הניחה, (הינו שהדף חזר והרים את עצמו, ולא הניח את העכביש לילך אל הזבוב) וחזרה, וכן היה כמה פעמים אחר-כך שוב חזרה העכביש לילך אל הזבוב, והיתה מרחשת והולכת עד שכבר חטפה עצמה ברגל אחד על הדף ושוב הרים הדף את עצמו, והיא כבר היתה על הדף קצת, ואזי הניח הדף את עצמו לגמרי, עד שנשארה העכביש תחתיו בחלל בין דף לדף, והיתה מרחשת שם, ונשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום (והזבוב-לא אספר לכם מה שהיה בה)

 

והמלך היה רואה כל זה והיה מתמיה עצמו, והבין שאין זה דבר ריק, רק שמראין לו איזה דבר (וכל השרים ראו שהמלך מסתכל ומתמיה על זה) והתחיל לחשב בזה, מה זה ועל מה זה, ונתנמנם על הספר וחלם לו שהיה בידו אבן טוב, (שקורין דומיט), והיה מסתכל בו, והיו יוצאין ממנו גזמות אנשים, והשליך מידו הדומיט והדרך אצל המלכים - שתולה על-גביהם הפאטרעט שלו, ועל-גבי הפאטרעט תולה הכתר, והיו אותן האנשים, היוצאין מן הדומיט, לוקחין את הפאטרעט וחתכו את ראשו, ואחר-כך לקחו את הכתר והשליכו לתוך הרפש (כל זה חלם לו), והיו אותן האנשים רצים אליו להרגו והרים עצמו דף מן הספר הנ"ל, שהיה שוכב עליו, והגן לפניו ולא יכלו לעשות לו מאומה והלכו ממנו, ואחר-כך חזר הדף למקומו, ושוב היו רצים להרגו, וחזר והרים הדף כנ"ל, וכן היה כמה פעמים

 

והיה משתוקק מאד לראות איזה דף שמגן עליו, מאיזה נמוסים של איזה אמה כתוב עליו, והיה מתירא להסתכל, והתחיל לצעק: חבל, חבל ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם, והיו חפצים להקיצו, אך אין זה נמוס להקיץ את המלך והיו מכים סביבותיו כדי להקיצו, ולא היה שומע

 

בתוך כך בא אליו הר גבוה ושאל אותו: מה אתה צועק כל-כך, שזה זמן רב שאני ישן, ולא הקיץ אותי כלום, שום דבר, ואתה הקיצות אותי? אמר לו: ולא אצעק? שהם קמים עלי להרגני, רק שזה הדף מגן עלי השיב לו ההר: אם זה הדף מגן עליך, אין אתה צריך להתירא משום דבר, כי גם עלי קמים הרבה שונאים, רק זה הדף מגן עלי בוא ואראך

 

והראה לו שסביב ההר עומדים אלפים ורבבות שונאים ועושים סעדות ושמחים, וכלי-זמר מזמרים ומרקדין, והשמחה היא, שאיזה כת מהם חושב אחד ובא על איזה חכמה איך לעלות אל ההר, ואזי עושים שמחה גדולה וסעודה ומזמרים וכו' וכן כל כת וכת מהם, רק שזה הדף של אלו הנמוסים שמגן עליך-מגן עלי ובראש ההר היה נסר, (שקורין טאבליצע), והיה כתוב שם הנמוסים של הדף המגן עליו מאיזה אמה הוא, רק מחמת שההר גבוה אין יכולים לקרות אותו הכתב, רק למטה היה טאבליצע, והיה כתוב שם, שמי שיש לו כל השנים, יכול לעלות אל ההר ונתן השם יתברך שגדל עשב במקום שצריכין לעלות אל ההר, ומי שבא לשם, היה נופלים לו כל השנים, הן שהיה הולך ברגליו, הן שהיה רוכב, הן שהלך בעגלה עם בהמות, היה נופלים כל השנים והיו מנחים שם חמרים חמרים של שנים כמו הרים הרים

 

אחר-כך לקחו אותן האנשים הנ"ל, וחזרו והעמידו יחד את הפאטרעט כבראשונה, ואת הכתר לקחו ורחצו אותו, וחזרו ותלאום במקומם, והקיץ המלך, והסתכל תכף על הדף שהגן עליו מאיזה נמוס של איזה אמה הוא, וראה שכתוב בו הנמוס של ישראל, והתחיל להסתכל (על הדף) בדרך אמת, והבין האמת לאמתו וישב עצמו, שהוא עצמו בודאי יהיה ישראל, רק מה עושין להחזיר למוטב כלם להביאם להאמת? וישב עצמו שילך ויסע לבקש חכם שיפתר לו החלום כהויתו, ולקח עמו שני אנשים ונסע להעולם לא כדרך המלך, רק כאיש פשוט, והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה ושאל איך נמצא חכם שיוכל לפתר חלום כהויתו והודיעו לו ששם ושם נמצא חכם כזה ונסע לשם, ובא אל החכם, וספר לו האמת, איך שהוא מלך וכבש מלחמות וכל המעשה שהיה כנ"ל, ובקש ממנו לפתר חלומו והשיב לו: אני בעצמי איני יכול לפתר, רק שיש זמן באותו יום באותו חדש, ואזי אני מקבץ כל סממני הקטרת ועושה מהם מרכב, ומעשנין את האדם באלו הקטרת, ואותו האדם חושב במחשבתו מה שרוצה לראות ולידע, ואזי ידע הכל וישב המלך עצמו: מאחר שכבר כלה זמן רב בשביל זה, שימתין עוד עד אותו היום ואותו החדש, ואזי עשה לו החכם-כן כנ"ל, ועשן אותו עם הקטרת כנ"ל, והתחיל לראות אפלו מה שהיה נעשה עמו קדם הלדה, בעת שהיה הנשמה בעולם העליון, וראה שהיו מוליכין הנשמה שלו דרך כל העולמות, והיו מכריזין ושואלין: מי שיש לו ללמד חוב על זאת הנשמה-יבוא ולא היה נמצא אחד ללמד חוב עליה, בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: רבונו של עולם! שמע תפלתי אם זה יבוא לעולם, מה לי לעשות עוד, ועל מה בראתני? וזה היה הסמ"ך מ"ם (הינו זה שצעק כל זה היה הסמ"ך מ"ם בעצמו) והשיבו לו: זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי, ואתה חשב לך עצה והלך לו והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה להבית-דין של מעלה כדי להשביע אותה שתרד להעולם ואותו האיש עדין לא בא, ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עמו זקן אחד, שהיה כפוף כדרך הזקן, שהיה מכיר עמו מכבר (הינו שהבעל-דבר היה לו הכרות עם זה הזקן הכפוף מכבר), ושחק ואמר: כבר נתתי לי עצה רשאי הוא לילך להעולם והניחו את הנשמה וירדה להעולם והיה רואה כל מה שעבר עליו מתחלה ועד סוף, ואיך נעשה מלך, והמלחמות שהיה לו וכו' (ולקח שבויים, ובתוכם היה יפת-תאר, שהיה לה כל מיני חן שבעולם, רק שזה החן לא היה מעצמה, רק שהיה תולה עליה דומיט, ואותו הדומיט היה לו כל מיני חן, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן ועל אותו ההר אינם יכולים לבוא, רק חכמים ועשירים וכו') (ויותר לא הגיד), ויש עוד הרבה מאד בזה (מן ולקח שבויים עד הסוף לא נכתב כראוי כמו שספר).   מזמור לדוד בברחו וכו' ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי וכו' ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי קולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה - הר הנ"ל אני שכבתי ואישנה - כנ"ל הקצותי וכו' לא אירא מרבבות עם וכו' כי הכית את כל אויבי לחי, שני רשעים שברת - כי היו נופלים להם השנים כשרצו לעלות אל ההר על עמך ברכתך סלה (תהלים ג) עמוד והתבונן נפלאות אלו: אם בעל-נפש אתה, תשא בשרך בשניך, ונפשך תשים בכפך תעמד מרעיד ומשתומם, תסמר שערות ראשך ותשוב תתפלא בדברים האלה, העומדים בגבהי מרומים.

ביאור המעשה משיעורו של הגה"ח רבי עוזיהו אלכורת שליט"א


את הקטע הזה של הסיפור, שהחזירו האנשים את הכתר על ראש הדיוקן, ישנם הדורשים לשבח וישנם לגנאי- לשבח, שהיה לאותם ‘גוזמאות אנשים’ הרהור תשובה, ועל כן רחצו את הכתר- שהוא ענין המלכות, והחזירו המלכות למקומה, וכשהתעוררו בתשובה מיד עשו מעשה של חזרה בתשובה ולא השתהו ומיד המליכו את המלך, והוא דבר עצום לכשעצמו, להזדרז ולעשות מיד מעשה, ולא להחמיץ את ההתעוררות ומיד לעשות מעשה, והוא ענין יציאת מצרים שנעשתה בחיפזון, שלא נתנו לבצק להחמיץ, אלא מיד שנפתחה להם ההזדמנות לחזור לחיקו של מלך העולם, מיד עשו זאת ולא ‘החמיצו’.

אבל עיקר הפירוש כאן הוא לגנאי, והוא שכיון שחזרה בתשובה צריכה להיות בדרך של חרטה ווידוי, שאני לא הייתי בסדר, והשם הצדיק. וכאן לא היה כך, ולא כך היתה כוונתם, כי באמת לא היתה כאן חזרה בתשובה, אלא רק ‘יושר’.

רבי נחמן אומר שלכל אדם יש ‘יושר’, ואפילו רשעים, אפילו גנבים. למשל, ישנו גנב שלעולם לא יגנוב פעמיים מאותו אדם ביום אחד, אבל פעם אחד ביום זה בסדר לגנוב, וכמו שידוע שבעולם הפשע  יש מערכת שלמה של יושר, ויש להם בית משפט עליון ובית משפט תחתון, ואנשים שעושים בוררות ועוד כהנה וכהנה עניינים של ‘יושר’.

ישנה דוגמא מאד מוכרת ואפילו ‘מוערצת’ באגדות הגוים, והוא הדמות הנקראת ‘רובין הוד’, הגיבור הלאומי, שגונב מהעשירים ומחלק לעניים, דמות הגבורה הזאת, על פי דיני התורה,  היא פשוט גנב מרושע, ודינו בכל בית דין מיתה בסייף, [שכן הוא בבני נח שדינם מיתה על כל אחת מ-ז’ מצוותיהם]. אלא שמה באמת המקור להערצתו הכל כך נלבבת של זה הגנב-שהוא גונב ‘רק מעשירים’, כי אין זה ‘יושר’ לגנוב מעניים, שגם ככה חסר להם, אבל לעשירים שאין בזה מחוסר יושר לגנוב מהם, כיון שגם ככה לא חסר להם, ואף שמצד אחד הוא נקודה טובה, שאף במקומות נמוכים שכאלה ישנו איזה ‘יושר’ [ובאמת בשורש הרע של קליפת עמלק שם אין יושר כלל, וכמו שראו אצל הנאצים ימ”ש], מכל מקום אין הוא ענין של חזרה בתשובה שלמה.

וזה הפירוש כאן בסיפור, שלאחר שהאנשים חתכו את ראשו של הדיוקן והשליכו את הכתר ברפש, ולא עוד אלא שבאו להרוג את המלך, אח”כ הם עצרו ואמרו לעצמם, עד כאן ולא יותר באמת הגזמנו ורחצו את הכתר וכו’.

תכונה זאת קיימת היא בכל אדם, והוא, שכל אדם יכול להתנהג בצורה מאוד לא טובה לשני [אשתו או הוריו או חבריו וכו’], ובאיזה שהוא שלב הוא עוצר בעצמו ומתקן מה שהרס, אלא שצריך להיזהר בזה ולשים לב טוב, שלא ליפול לקליפת ה’יושר’, שעד עכשיו הייתי בסדר, ועכשיו שאני לא מתפרץ יתר על המידה, אז כעת אני ממש ‘צדיק’, והמצפון יכול להרגע ואני לא מרגיש רע עם עצמי, אלא לגמרי להיפך, שאני הוא הלא בסדר, מהתחלה ועד הסוף, ובאמת לחזור בתשובה אמיתית ושלמה, בחרטה גמורה.

כי באותו שלב קריטי צריך לשאול את עצמו, האם אני עכשיו חוזר בתשובה, האם אני באמת מתחרט על כל העוולות שעשיתי, ואני מודה על האמת שחטאתי עוויתי ופשעתי, או שמא איני מתחרט כלל על הראשונות, אלא ה’יושר’ כאן עוצר אותי, ואמר לי ‘הגזמת’, פירוש אתה בסדר וכל הרע שעשית זה היה מצוה ועשית זאת בשם האמת, ורק שכאן כבר קצת עברת את הגבול, ‘הגזמת’.

וכן היה עם אותם גוזמאות אנשים, שבאמת לעולם לא חזרו בתשובה, כי במה שהחזירו את הכתר, בזה רק מצאו מרגוע נפשם, ועתה יכולים להרגיש טוב עם עצמם, ומן הסתם אין הם נותנים דעתם להתחרט על מעשיהם, כי המצפון קיבל את שלו, והכל בסדר, ה”י.

יה”ר שהשם יצלנו מהם ומהמונם ונזכה להיות מהחוזרים בתשובה באמת.



למסירת פדיון נפש
נגישות