מעשה מזבוב ועכביש ז’

מעשה מזבוב ועכביש


סיפור המעשה

ענה ואמר: אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיה לי: מעשה במלך אחד, שהיו עליו כמה מלחמות כבדות וכבש אותם, ולקח שבויים הרבה (בתוך דבריו שהתחיל לספר זאת המעשה ענה ואמר בזו הלשון: תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין) והיה המלך עושה סעודה גדולה (שקורין באיל), בכל שנה באותו היום שכבש המלחמה, והיו שם על הבאיל כל השרי מלוכה וכל השרים כדרך המלכים, והיו עושין שם עניני צחוק, (שקורין קומעדיס),

להמשך המעשה

והיו משחקים וצוחקים מכל האמות, מהישמעאל ומכל האמות, והיו עושים ומעקמים בדרך שחוק כדרך הנמוס וההנהגה של כל אמה, ומן הסתם מישראל גם-כן היו עושין השחוק וצוה המלך להביא לו הספר שהיה כתוב בו הנמוסים וההנהגה של כל אמה ואמה, ובכל מקום שהיה פותח את הספר, היה רואה שכתוב בו ההנהגה והנמוסים של האמה, כדרך שהיו עושין בעלי השחוק ממש, כי מסתמא גם זה שעשה הצחוק והקאמעדיא ראה גם-כן את הספר הנ"ל ובתוך שהיה המלך יושב על הספר, ראה שהיה עכביש, הנקרא (שפין), שהיה מרחש על צדי הספר, דהינו על חדי הדפין, ומצד השני היה עומד זבוב מן הסתם להיכן הולך העכביש?-אל הזבוב ובתוך שהיה העכביש מרחש והולך אל הזבוב, בא רוח והרים את הדף מן הספר, ולא היה העכביש יכול לילך אל הזבוב, וחזרה לאחוריה, ועשתה עצמה בערמה כאלו היא חוזרת ואינה רוצה עוד לילך אל הזבוב וחזר הדף למקומה, וחזרה העכביש לילך אל הזבוב, ואזי שוב הרים הדף ולא הניחה, (הינו שהדף חזר והרים את עצמו, ולא הניח את העכביש לילך אל הזבוב) וחזרה, וכן היה כמה פעמים אחר-כך שוב חזרה העכביש לילך אל הזבוב, והיתה מרחשת והולכת עד שכבר חטפה עצמה ברגל אחד על הדף ושוב הרים הדף את עצמו, והיא כבר היתה על הדף קצת, ואזי הניח הדף את עצמו לגמרי, עד שנשארה העכביש תחתיו בחלל בין דף לדף, והיתה מרחשת שם, ונשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום (והזבוב-לא אספר לכם מה שהיה בה)

 

והמלך היה רואה כל זה והיה מתמיה עצמו, והבין שאין זה דבר ריק, רק שמראין לו איזה דבר (וכל השרים ראו שהמלך מסתכל ומתמיה על זה) והתחיל לחשב בזה, מה זה ועל מה זה, ונתנמנם על הספר וחלם לו שהיה בידו אבן טוב, (שקורין דומיט), והיה מסתכל בו, והיו יוצאין ממנו גזמות אנשים, והשליך מידו הדומיט והדרך אצל המלכים - שתולה על-גביהם הפאטרעט שלו, ועל-גבי הפאטרעט תולה הכתר, והיו אותן האנשים, היוצאין מן הדומיט, לוקחין את הפאטרעט וחתכו את ראשו, ואחר-כך לקחו את הכתר והשליכו לתוך הרפש (כל זה חלם לו), והיו אותן האנשים רצים אליו להרגו והרים עצמו דף מן הספר הנ"ל, שהיה שוכב עליו, והגן לפניו ולא יכלו לעשות לו מאומה והלכו ממנו, ואחר-כך חזר הדף למקומו, ושוב היו רצים להרגו, וחזר והרים הדף כנ"ל, וכן היה כמה פעמים

 

והיה משתוקק מאד לראות איזה דף שמגן עליו, מאיזה נמוסים של איזה אמה כתוב עליו, והיה מתירא להסתכל, והתחיל לצעק: חבל, חבל ושמעו כל השרים שהיו יושבים שם, והיו חפצים להקיצו, אך אין זה נמוס להקיץ את המלך והיו מכים סביבותיו כדי להקיצו, ולא היה שומע

 

בתוך כך בא אליו הר גבוה ושאל אותו: מה אתה צועק כל-כך, שזה זמן רב שאני ישן, ולא הקיץ אותי כלום, שום דבר, ואתה הקיצות אותי? אמר לו: ולא אצעק? שהם קמים עלי להרגני, רק שזה הדף מגן עלי השיב לו ההר: אם זה הדף מגן עליך, אין אתה צריך להתירא משום דבר, כי גם עלי קמים הרבה שונאים, רק זה הדף מגן עלי בוא ואראך

 

והראה לו שסביב ההר עומדים אלפים ורבבות שונאים ועושים סעדות ושמחים, וכלי-זמר מזמרים ומרקדין, והשמחה היא, שאיזה כת מהם חושב אחד ובא על איזה חכמה איך לעלות אל ההר, ואזי עושים שמחה גדולה וסעודה ומזמרים וכו' וכן כל כת וכת מהם, רק שזה הדף של אלו הנמוסים שמגן עליך-מגן עלי ובראש ההר היה נסר, (שקורין טאבליצע), והיה כתוב שם הנמוסים של הדף המגן עליו מאיזה אמה הוא, רק מחמת שההר גבוה אין יכולים לקרות אותו הכתב, רק למטה היה טאבליצע, והיה כתוב שם, שמי שיש לו כל השנים, יכול לעלות אל ההר ונתן השם יתברך שגדל עשב במקום שצריכין לעלות אל ההר, ומי שבא לשם, היה נופלים לו כל השנים, הן שהיה הולך ברגליו, הן שהיה רוכב, הן שהלך בעגלה עם בהמות, היה נופלים כל השנים והיו מנחים שם חמרים חמרים של שנים כמו הרים הרים

 

אחר-כך לקחו אותן האנשים הנ"ל, וחזרו והעמידו יחד את הפאטרעט כבראשונה, ואת הכתר לקחו ורחצו אותו, וחזרו ותלאום במקומם, והקיץ המלך, והסתכל תכף על הדף שהגן עליו מאיזה נמוס של איזה אמה הוא, וראה שכתוב בו הנמוס של ישראל, והתחיל להסתכל (על הדף) בדרך אמת, והבין האמת לאמתו וישב עצמו, שהוא עצמו בודאי יהיה ישראל, רק מה עושין להחזיר למוטב כלם להביאם להאמת? וישב עצמו שילך ויסע לבקש חכם שיפתר לו החלום כהויתו, ולקח עמו שני אנשים ונסע להעולם לא כדרך המלך, רק כאיש פשוט, והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה ושאל איך נמצא חכם שיוכל לפתר חלום כהויתו והודיעו לו ששם ושם נמצא חכם כזה ונסע לשם, ובא אל החכם, וספר לו האמת, איך שהוא מלך וכבש מלחמות וכל המעשה שהיה כנ"ל, ובקש ממנו לפתר חלומו והשיב לו: אני בעצמי איני יכול לפתר, רק שיש זמן באותו יום באותו חדש, ואזי אני מקבץ כל סממני הקטרת ועושה מהם מרכב, ומעשנין את האדם באלו הקטרת, ואותו האדם חושב במחשבתו מה שרוצה לראות ולידע, ואזי ידע הכל וישב המלך עצמו: מאחר שכבר כלה זמן רב בשביל זה, שימתין עוד עד אותו היום ואותו החדש, ואזי עשה לו החכם-כן כנ"ל, ועשן אותו עם הקטרת כנ"ל, והתחיל לראות אפלו מה שהיה נעשה עמו קדם הלדה, בעת שהיה הנשמה בעולם העליון, וראה שהיו מוליכין הנשמה שלו דרך כל העולמות, והיו מכריזין ושואלין: מי שיש לו ללמד חוב על זאת הנשמה-יבוא ולא היה נמצא אחד ללמד חוב עליה, בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: רבונו של עולם! שמע תפלתי אם זה יבוא לעולם, מה לי לעשות עוד, ועל מה בראתני? וזה היה הסמ"ך מ"ם (הינו זה שצעק כל זה היה הסמ"ך מ"ם בעצמו) והשיבו לו: זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי, ואתה חשב לך עצה והלך לו והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה להבית-דין של מעלה כדי להשביע אותה שתרד להעולם ואותו האיש עדין לא בא, ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עמו זקן אחד, שהיה כפוף כדרך הזקן, שהיה מכיר עמו מכבר (הינו שהבעל-דבר היה לו הכרות עם זה הזקן הכפוף מכבר), ושחק ואמר: כבר נתתי לי עצה רשאי הוא לילך להעולם והניחו את הנשמה וירדה להעולם והיה רואה כל מה שעבר עליו מתחלה ועד סוף, ואיך נעשה מלך, והמלחמות שהיה לו וכו' (ולקח שבויים, ובתוכם היה יפת-תאר, שהיה לה כל מיני חן שבעולם, רק שזה החן לא היה מעצמה, רק שהיה תולה עליה דומיט, ואותו הדומיט היה לו כל מיני חן, ומחמת זה נדמה שיש לה כל מיני חן ועל אותו ההר אינם יכולים לבוא, רק חכמים ועשירים וכו') (ויותר לא הגיד), ויש עוד הרבה מאד בזה (מן ולקח שבויים עד הסוף לא נכתב כראוי כמו שספר).   מזמור לדוד בברחו וכו' ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי וכו' ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי קולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה - הר הנ"ל אני שכבתי ואישנה - כנ"ל הקצותי וכו' לא אירא מרבבות עם וכו' כי הכית את כל אויבי לחי, שני רשעים שברת - כי היו נופלים להם השנים כשרצו לעלות אל ההר על עמך ברכתך סלה (תהלים ג) עמוד והתבונן נפלאות אלו: אם בעל-נפש אתה, תשא בשרך בשניך, ונפשך תשים בכפך תעמד מרעיד ומשתומם, תסמר שערות ראשך ותשוב תתפלא בדברים האלה, העומדים בגבהי מרומים.

ביאור המעשה משיעורו של הגה"ח רבי עוזיהו אלכורת שליט"א


המלך רצה לדעת לאיזה נימוס של איזה אומה שייך אותו דף שהגן עליו, וכשהביט ראה שכתוב בו הנימוס של האומה הישראלית, ויש כאן דבר שצריך להבין – מה הוא זה שכתב רבינו בסיפור שהמלך הסתכל בדף ב’דרך האמת’? ועל ידי זה זכה לראות ה’אמת לאמיתו’??, והרי מיד שראה המלך והסתכל איזה דף מגן עליו, של איזו אומה הוא, וכשהניף והסתכל – מיד ראה שכתוב בו הנימוס של ישראל, אם כן פה נגמר העסק, וברור למלך שהאומה הישראלית היא המגינה עליו מפני הדברים הקשים והנוראים שעברו עליו, ואיזה ענין כעת צריך המלך בשביל להבין את האמת! ואיזה עוד התבוננות ב’דרך אמת’ נצרכת פה?

אמנם למעשה אין הדברים ריקים כלל וכלל, כי מה שכתב בסיפור שהמלך התחיל להסתכל ב’דרך אמת’ והבין על ידי זה ה’אמת לאמיתו’, ושאם לא היה מסתכל בדרך אמת לא היה מבין האמת, כי למעשה אין שום ראיה והוכחה בעולם שתוכל לשכנע את האדם להכיר באמת!, [ואין הכוונה שלאמת אין שום ראיה, כי בוודאי שיש אין ספור ראיות והוכחות מה היא האמת שבה אדם צריך לדבוק, אלא שביכולתו של האדם לסלף ולעקם הכל כרצונו], וכל ראיה אפילו הברורה והחותכת ביותר בעולם, טבעה לתת עוד אפשרות לטעות לצידה השני או לבחור להתעלם ממנה כליל.

וכן היה במעשה המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, ולבסוף הוציאו דיבת הארץ רעה, ואף שתפקידם היה לספק מידע בלבד [שכן הוא תפקידו של מרגל] למשה רבנו ע”ה, ומשה הוא זה שהיה צריך להציג את התמונה האמיתית לעם, אבל חטאם היה שלא האמינו בהבטחת ה’ וש’טובה הארץ מאד מאד’, וכן נמצא במדרש, שכל העניינים שראו הם לרעה, חשבה ה’ יתברך לטובה, כי בעיניהם ראו ‘ארץ אוכלת יושביה’, אנשי הארץ ‘בני ענק’ שלא מפסיקים לקבור את מתיהם, אמנם מעשה ה’ היה וודאי לטובה! שעשה כן בכדי שיהיו טרודים באבלם, ולא ישימו ליבם לעם ישראל העולה לכבוש את ארצם, אלא כיוון שחסרה להם ההסתכלות ‘בדרך האמת’ גרם חטאם הגדול שלא יעלו לארץ נושבת אלא רק עד לאחר ארבעים שנה.

וכך הוא גם ענין הסיפור, שאם לא היה מסתכל המלך ‘בדרך אמת’, אף שראה בבירור שהדף שהוא מהנימוס של ישראל הוא שהגין עליו, אף על פי כן היה יכול לסלף את הדברים ולראות שלא כך, שהרי בספר הנ”ל היה כתוב בו הנימוס של כל אומה, שממנו עשו כל השרים את הצחוק וליצנות שלהם, והמלך גם כן היה יכול להחליט ולראות הכל בעיניים של ליצנות והבל, ולהתעלם מכך שהדף של זו האומה הגן עליו, שהרי לליצן לא יועילו אפילו אלף הוכחות.

וכן ממליץ הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע”א על הפסוק ‘קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת’ [הנאמר במזמור ‘תהילה לדוד’ ספר תהילים פרק קמ”ה], שצורת זה המזמור היא שכל פסוק ממנו מחולק לשנים, וישנה ו’ החיבור באמצע הפסוק שמחברת בין שני קטעי הפסוק, לדוגמא ‘גדול ה’ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר’, ‘טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו’ אך בפסוק הנ”ל אין ו’ החיבור, והפירוש הוא כי ‘קרוב ה’ לכל קוראיו’ הוא בתנאי, בתנאי שיקראוהו באמת, כי אם אין רצון וקריאה לה’ ‘באמת’, להתקרב אליו ‘בדרך אמת’, כל סימן שישלח לאדם מן שמים, יכולה להפוך על ידו להפך הגמור.

יהי רצון שנזכה תמיד ללכת בדרך אמת, להסתכל ולהביט על כל הקורה אתנו בדרך אמת, ועל ידי זה נזכה לדבוק בדרכי הקב”ה באמת לאמיתו אכי”ר.


למסירת פדיון נפש
נגישות