המלך רצה לדעת לאיזה נימוס של איזה אומה שייך אותו דף שהגן עליו, וכשהביט ראה שכתוב בו הנימוס של האומה הישראלית, ויש כאן דבר שצריך להבין – מה הוא זה שכתב רבינו בסיפור שהמלך הסתכל בדף ב’דרך האמת’? ועל ידי זה זכה לראות ה’אמת לאמיתו’??, והרי מיד שראה המלך והסתכל איזה דף מגן עליו, של איזו אומה הוא, וכשהניף והסתכל – מיד ראה שכתוב בו הנימוס של ישראל, אם כן פה נגמר העסק, וברור למלך שהאומה הישראלית היא המגינה עליו מפני הדברים הקשים והנוראים שעברו עליו, ואיזה ענין כעת צריך המלך בשביל להבין את האמת! ואיזה עוד התבוננות ב’דרך אמת’ נצרכת פה?

אמנם למעשה אין הדברים ריקים כלל וכלל, כי מה שכתב בסיפור שהמלך התחיל להסתכל ב’דרך אמת’ והבין על ידי זה ה’אמת לאמיתו’, ושאם לא היה מסתכל בדרך אמת לא היה מבין האמת, כי למעשה אין שום ראיה והוכחה בעולם שתוכל לשכנע את האדם להכיר באמת!, [ואין הכוונה שלאמת אין שום ראיה, כי בוודאי שיש אין ספור ראיות והוכחות מה היא האמת שבה אדם צריך לדבוק, אלא שביכולתו של האדם לסלף ולעקם הכל כרצונו], וכל ראיה אפילו הברורה והחותכת ביותר בעולם, טבעה לתת עוד אפשרות לטעות לצידה השני או לבחור להתעלם ממנה כליל.

וכן היה במעשה המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, ולבסוף הוציאו דיבת הארץ רעה, ואף שתפקידם היה לספק מידע בלבד [שכן הוא תפקידו של מרגל] למשה רבנו ע”ה, ומשה הוא זה שהיה צריך להציג את התמונה האמיתית לעם, אבל חטאם היה שלא האמינו בהבטחת ה’ וש’טובה הארץ מאד מאד’, וכן נמצא במדרש, שכל העניינים שראו הם לרעה, חשבה ה’ יתברך לטובה, כי בעיניהם ראו ‘ארץ אוכלת יושביה’, אנשי הארץ ‘בני ענק’ שלא מפסיקים לקבור את מתיהם, אמנם מעשה ה’ היה וודאי לטובה! שעשה כן בכדי שיהיו טרודים באבלם, ולא ישימו ליבם לעם ישראל העולה לכבוש את ארצם, אלא כיוון שחסרה להם ההסתכלות ‘בדרך האמת’ גרם חטאם הגדול שלא יעלו לארץ נושבת אלא רק עד לאחר ארבעים שנה.

וכך הוא גם ענין הסיפור, שאם לא היה מסתכל המלך ‘בדרך אמת’, אף שראה בבירור שהדף שהוא מהנימוס של ישראל הוא שהגין עליו, אף על פי כן היה יכול לסלף את הדברים ולראות שלא כך, שהרי בספר הנ”ל היה כתוב בו הנימוס של כל אומה, שממנו עשו כל השרים את הצחוק וליצנות שלהם, והמלך גם כן היה יכול להחליט ולראות הכל בעיניים של ליצנות והבל, ולהתעלם מכך שהדף של זו האומה הגן עליו, שהרי לליצן לא יועילו אפילו אלף הוכחות.

וכן ממליץ הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע”א על הפסוק ‘קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת’ [הנאמר במזמור ‘תהילה לדוד’ ספר תהילים פרק קמ”ה], שצורת זה המזמור היא שכל פסוק ממנו מחולק לשנים, וישנה ו’ החיבור באמצע הפסוק שמחברת בין שני קטעי הפסוק, לדוגמא ‘גדול ה’ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר’, ‘טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו’ אך בפסוק הנ”ל אין ו’ החיבור, והפירוש הוא כי ‘קרוב ה’ לכל קוראיו’ הוא בתנאי, בתנאי שיקראוהו באמת, כי אם אין רצון וקריאה לה’ ‘באמת’, להתקרב אליו ‘בדרך אמת’, כל סימן שישלח לאדם מן שמים, יכולה להפוך על ידו להפך הגמור.

יהי רצון שנזכה תמיד ללכת בדרך אמת, להסתכל ולהביט על כל הקורה אתנו בדרך אמת, ועל ידי זה נזכה לדבוק בדרכי הקב”ה באמת לאמיתו אכי”ר.