דיברנו מכך שזיווג השני, זעיר אנפין ומלכות, הוא בחינת עצות מעשיות לעבודת השם, כיצד להעביר את תבערת הלב לטוב – לעולם המעשה, וצריך לדעת שקיום העצה מותנה בכך שהשומע יקבל את העצה בתמימות ופשיטות, בלי שום קושיות, וכמו שידוע שרבי נחמן אמר שהישיבה שלו בעולם העליון נקראת 'ישיבת התמימים' המלמדת את תלמידיה כיצד מתהלכים בתמימות לפני השם יתברך.
מיני חכמות מרובים מלווים את ימי חלדו של ה'אינו תמים', פתגמיו החוזרים ונשנים; 'כבר שמענו את הדברים האלה', 'גם באלול אשתקד דיברו כבר מ'להתעורר' לעבודת השם… נו, למעשה אף אחד לא מתעורר…', 'חבל להתחיל וליפול, עדיף לא להתחיל בכלל', ועוד ועוד מחשבות ריקות מלאות יאוש וחסרות 'תמימות'.
מעולם לא שמענו על תינוק מיואש מלהתחיל ללכת, נופל ויותר לא קם…
התמים האמיתי מעלתו היא שיש לו תמיד התחלה חדשה, אפילו בענין שהוא לא הצליח בו עשרות פעמים, אלפי פעמים, תמיד מתחיל הוא מחדש, כאילו עתה הוא הפעם הראשונה.
ועומק הדברים הוא, שלמעשה באמת יש בסיס מוצק לחכמתו של החכם, כי העצה – תמיד היא אותה עצה. אלא שלעומת זאת אין רגע ואין שעה שדומה לחברתה.
'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'
עצת הצדיקים מתחדשת תמיד, שייכת היא לכל המקומות ולכל הרגעים, ואחר כל זאת, מובן וברור לכל, למה ההתחדשות בעצה וקבלתה בתמימות ובפשיטות היא דבר מוכרח ומגוף העצה ממש.
[עוד מענין התעוררות הלב והמשכתה למעשה על ידי העצות, עיין בליקוטי הלכות הלכות ערובי תחומין הלכה ה' אות ז']