ביאור הענין הוא; הבן מלך היה בצער על כך שלא עלה יפה זיווגו עם הבת קיסר וכל כך גדל צערו עד שנחלה; כזו היא דרכו של איש הישראלי להיות בצער תמיד על ריחוקו מהשם יתברך, מה שאין זוכה להתקרב אליו יתברך.
בספר חיי מוהר"ן [סימן תק"צ] מסופר על אדם אחד, אשר בא לפני רבי נחמן זיע"א, ותינה צערו בפניו על כך שיש לו מחשבות זרות המבלבלות אותו בתפילתו, וכיוון שכך כבד עליו מאד משא התפילה עד שלא יכל לעמוד בתפילה לפני בורא עולם, על זאת השיב לו רבי נחמן 'מקבלין זאת לכפרת עוון' וחייך קצת; את פשר החיוך, ומה היא תשובה זו שנתן ר' נחמן לאותו אדם, הסביר ר' נתן בהקדם קושיא, והיא – שהרי כיוון שמחשבות זרות בזמן תפילה הם בעצמם פשע ועוון, [שהרי מי שחולם כל מיני חלומות בזמן שהוא מדבר לפני מלך בשר ודם, ואינו משים לבו למה שפיו מדבר אחת דתו להמית, וכל שכן כשמדבר לפני מלך מלכי המלכים], ואם כן כיצד יתכן לקבל עוון של מחשבה זרה בתוך התפילה בתור כפרת עוון?
אלא שהתשובה היא כך; שבאמת אם אדם לא מהרהר אחר מידותיו של השם יתברך ח"ו, אלא מאמין שהשם יתברך, בכל מצב שיהיה, חפץ בו ורוצה בעבודתו ובתפילתו, [והוא יסוד גדול בעבודת השם, שהקב"ה, אף שנראה כמסתיר פניו מאתנו, באמת אין הוא חפץ בהתרחקותנו ממנו חס ושלום, אלא רק ממתין ומצפה שנתעורר אליו מחדש] אם כן, ברור לו שסיבת מחשבותיו הזרות בזמן תפילתו הן אך ורק מחמת עוונותיו המרובים, ולזה גדל מנשוא צערו, בגלל התרחקותו מעבודת הבורא, ומשתדל בכל כוחו לברוח ולהבריח את מחשבותיו הלא טובות, צערו של זה האיש – הוא יהיה לו לכפרת העוון.
ועוד מפליא ר' נתן בביאורו שם ואומר, שאם אותו אדם, יעשה זאת בתמימות ובפשיטות כראוי, על שהסתבב לו לעשות מעשה או מחשבה שלא כרצון הבורא, יזכה למחילת כל עוונותיו מיום היוולדו, וכעין מה שאמרו רבותינו ז"ל 'כל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו' [ברכות יב ע"ב]
פעם אחת אמר ר' נתן שברוך השם שיש לו שתי פעמים 'אוי', 'אוי' לי מיצרי ו'אוי' לי מיוצרי, אוי לי מיצרי הרע שמושך אותי לדברים לא טובים וקשה לי להתגבר עליו וכמעט אונסני לעבור על רצון השי"ת ואוי לי מיוצרי, שאין אני יכול ורשאי להיכנע ליצרי הרע מחמת מצוות יוצרי, ולמה ברוך השם? כי יש כאלו שאין להם את ה'אויים' האלו שאין מצטערים על מצבם ועל טירדת יצרם הרע.
ואמנם צריך לזכור, שאף ששמענו כזו עצה נפלאה, ובעזרת ה' תמיד נזכה להצטער על מעשינו הלא טובים, מכל מקום ישנו איסור ברור במשנתו של ר' נחמן, והוא שאין להיכנס על ידי צער זה על עוונותינו למצב של עצבות ויאוש.
אלא שגם לענין עצבות ויאוש מועילה זו העצה, שיצטער גם על זה! שהרי אם יפול לעצבות – היא בעצמה עבירה, ושיצטער על כך שעובר עבירה זו של עצבות ויקבל זאת לכפרת עוונות, כי עצה נפלאה זו אין לה סוף ותכלית, כי יעבור על האדם מה שיעבור, תמיד יוכל לפעול כפרת עוונות עד שימחלו לו כל עוונותיו כנ"ל.
ועל כן צעק רבי נחמן 'גיוואלד! אין יאוש בעולם כלל!', כי מי שבאמת חפץ לעבדו יתברך, אזי לא משנה באיזה מדרגה פחותה הוא נמצא, אפילו שנמצא עדיין באותה שעה שבה עובר את העבירה יוכל לפעול כפרת עוונות עד שימחלו לו כל עוונותיו!
ועל זאת נסיים בתפילה, יהי רצון שיכמרו רחמיו יתברך עלינו, שנהיה מן הזוכים להבין ולהשיב אל הלב דברים אלו, ולזוכרם תמיד ולקיימם בתמימות ובפשיטות כראוי באמת.