כידוע יש ב' בחינות בלימוד התורה – תורה שבנגלה ותורה שבנסתר, נסתר הוא בלתי נראה, 'כל כבודה בת מלך פנימה', וכמו שדרשו חז"ל במסכת סוכה 'למה נמשלו דברי תורה לירך, מה ירך בסתר [מקום נסתר שבגוף], אף דברי תורה בסתר'.
התורה הנגלית היא במשל של תחפושת לתורה שבעל-פה, המסתתרת בין תיבותיה וקוציה, בכל אות ואות, כל קוץ וקוץ, כל כתיב חסר או כתיב יתר, מסתתרות תלי תילים של הלכות והנהגות.
וכן הוא הרמז בסיפור, שהנשים לבשו מלבושי גברים, אשה נמשלה לתורה שבעל-פה, תורה שבנסתר, 'כל כבודה בת מלך פנימה'. ומסתירה את עצמה במלבוש של תורה שבכתב, שהוא מרומז במלבושי הגברים שלבשו.
משמו של הבעל שם טוב אומרים שישנה עוד הסתכלות בזה, והיא, שגם בנגלה יש נסתר, וגם בנסתר יש נגלה. והיינו שלפעמים האדם לומד תורה שבנגלה אך אינו מבינה ולכן בשבילו זה נסתר וכן כשאחד לומד תורה שבנסתר היינו סודות התורה ומבינם בשבילו זה נגלה. עיקר הנסתר האמיתי הוא המהות והתכלית של הדבר.
למשל – כוס זכוכית המונחת על גבי השלחן, אם ישאלו אותך מה זה? יענה הפשטן, 'חול מזוקק בצורת כלי קיבול', אבל המבין במהות הדבר לא צריך לכל מיני הגדרות, מיד יענה שזוהי כוס! וכל המשתמע מכך.
עוד דוגמא מאד נפוצה היא כשאדם מברך ברכה מהסידור, כתוב לכווין 'אדון הכל, היה הוה ויהיה' מי שצריך לכוון כמובן איננו מחובר לגמרי במהות של שם הוויה, אדם שמחובר לזה שהשם יתברך הוא אדון הכל היה, הוה ויהיה, איננו צריך לזו הכוונה, זה זה!
