מעשה ממלך שגזר שמד ד’

 מעשה ממלך שגזר שמד או בשמו השני “מעשה ניסים”


סיפור המעשה

פעם אחד היה מלך וגזר על המדינה גירוש בגזירות שמד. שמי שירצה לישאר במדינה ימיר דתו. ואם לאו יהיה נתגרש מהמדינה. והיו קצת מהם שהפקירו כל רכושם ועשירות שלהם ויצאו משם בדלות כדי לישאר באמונה שיהיו ישראלים. וקצת מהם חסו על רכושם ועשירותם. ונשארו שם והיו אנוסים. בצנעא היו נוהגים דת יהודית ובפרהסיא לא היו רשאים [לנהוג כמו יהודים.]

ומת המלך. ונעשה בנו מלך והתחיל לנהוג המדינה ביד רמה. וכבש כמה מדינות והיה חכם גדול. ומחמת שהיה מחזיק בתוקף ידו את השרי מלוכה. יעצו עליו ונתקשרו ליפול עליו ולהכרית אותו ואת זרעו.

להמשך המעשה

והיה בין השרים א’ מהאנוסים. ויישב עצמו. הלא מפני מה אני אנוס? מחמת שהייתי חס על הוני ורכושי. עכשיו שיהיה המדינה בלא מלך. יהיה איש את רעהו חיים בלעו. כי אי אפשר שיהיה מדינה בלא מלך. על כן יעץ בעצמו לילך ולהגיד למלך בלי ידיעתם. והלך והגיד למלך שנתקשרו עליו כנ”ל. והלך המלך ונסה אם אמת הדבר. וראה שהוא אמת והעמיד שומרים. באותה לילה שנפלו עליו תפסו אותם ודן אותם כל אחד כפי משפטו. ענה המלך ואמר להשר האנוס הנ”ל. איזה כבוד אתן לך בשביל זה שהצלתני ואת זרעי? אם אומר לעשות אותר שר – הרי אתה בלא זה שר. ואם ליתן לך מעות – יש לך! אמור איזה כבוד אתה רוצה ואעשה לך?

ענה האנוס ואמר אבל תעשה לי מה שאומר. אמר המלך הן. אמר השבע לי בכתרך ומלכותך. ונשבע לו. ענה ואמר (האנוס הנ”ל) עיקר כבודי שאהיה רשאי להיות יהודי בפרהסיא להניח טלית ותפילין בפרהסיא וחרה להמלך מאד. מחמת שבכל מדינתו אינם רשאים להיות יהודים אבל לא היה לו ברירה מחמת השבועה. בבקר הלך האנוס והניח טלית ותפילין בפרהסיא.

אח”כ מת המלך ונעשה בנו מלך. והוא התחיל להנהיג מדינתו ברכות. מחמת שראה שרצו להכרית את אביו כנ”ל. וכבש מדינות רבות. והיה חכם גדול מאד וצוה לקבץ ולקרות את כל החוזי כוכבים שיגידו. מאיזה דבר יוכל להיות נכרת זרעו כדי שישמור מזה ואמרו לו שזרעו לא יוכרת רק שישמור משור ושה וכתבו זאת בספר הזכרונות וצוה לבניו שינהגו גם כן כמותו בדרך רכה ומת. ונעשה בנו מלך והתחיל לנהוג ביד רמה ובחוזק כמו זקינו. וכבש מדינות רבות ונפל על חכמה. וצוה להכריז שלא ימצא במדינתו שור ושה כדי שלא יהיה נכרת זרעו. ע”כ אין לו מורא משום דבר. ונהג מדינתו ברמה. ונעשה חכם גדול מאד ונפל על חכמה לכבוש את כל העולם בלא מלחמה. כי יש ז’ חלקי עולם. שהעולם נתחלק לד’ חלקים. ויש ז’ כוכבי לכת שכל כוכב מאיר בחלק מחלקי העולם ויש ד’ מיני מתכות. שכל א’ מד’ כוכבי לכת מאיר במין מתכת א’. והלך וקיבץ כל הד’ מיני מתכות. וצוה להביא כל הפאטרעטין של כל המלכים שהם של זהב שתולין בפלטרין שלהם ועשה מזה אדם. ראשו של זהב וגופו של כסף וכן שאר האברים ממיני מתכות האחרים והיה באותו האדם כל הד’ מיני מתכות. והעמיד אותו על הר גבוה. והיו כל הד’ כוכבי לכת מאיריו באותו האדם. וכשהיה אדם צריך לאיזה עצה. או איזה מו”מ אם לעשותו אם לאו היה עומד נגד אותו האבר של המין מתכת השייך לחלק העולם שהוא משם והיה חושב בדעתו אם לעשות אם לאו. וכשהיה צריך לעשות היה מאיר ומזריח אותו האבר ואם לאו. היה נחשך האבר. (כל זה עשה המלך הנ”ל) ועי”ז היה כובש כל העולם. ואסף ממון רב.

ואותו הדמות אדם לא היה מסוגל להנ”ל. רק (באופן ובתנאי) שיהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים. והלך ושלח פקודות (היינו אוקאזין) עבור כל היעדניראלין ושאר השרים שיש להם התמנות ואורדיר”ש. ובאו כולם. והשפיל אותם. ולקח מהם ההתמנות שלהם. אפילו אותן שהיו להם התמנות שעבדו אצל אבי אבי זקינו. לקח מהם. והגביה שפלים. והעמיד אותם תחתיהם. בתוכם היה השר האנוס הנ”ל (היינו שהוא היה בתוך השרים שהמלך היה עוסק להשפילם) ושאל אותו המלך מהו השררות וההתמנות שלך. השיב לו. השררות שלי הוא. שאהיה רשאי להיות יהודי בפרהסיא בשביל אותו הטובה שעשיתי לזקינך כנ”ל. ולקח מאתו זאת. וחזר ונעשה אנוס.

פעם אחד שכב המלך לישן. וראה בחלום שהשמים זכים. וראה כל הי”ב מזלות. וראה ששור ושה שיש בין המזלות. הם משחקים ממנו. והקיץ בכעס גדול ונפחד מאוד. וצוה להביא את ספר הזכרונות. וראה כתוב בו שע”י שור ושה יהיה נכרת זרעו. ונפל עליו פחד גדול. וסיפר להמלכה ונפל עליה ועל בניה ג”כ פחד גדול. ותפעם רוחו מאוד. וקרא לכל הפותרי חלומות. וכל אחד היה פותר לעצמו ולא היה קולן נכנס באזניו. ונפל עליו פחד גדול מאוד. ובא אליו חכם א’ ואמר לו שיש לו קבלה מאביו היות שיש שס”ה מיני תהלוכות השמש ויש מקום שכל השס”ה מיני תהלוכות השמש מזריחים לשם ושם גדל שבט ברזל. ומי שיש לו פחד. כשבא להשבט הנ”ל ניצול מהפחד. והוטב להמלך. והלך עם אשתו ובניו וכל זרעו למקום הנ”ל עם החכם הנ”ל. ובאמצע הדרך עומד מלאך שהוא ממונה על כעס. כי על ידי כעס בוראים מלאך המשחית ואותו מלאך הנ”ל הוא ממונה על כל המשחיתים. ושואלין אותו הדרך. כי יש דרך ישר לפני איש. ויש דרך שהוא מלא טיט. ויש דרך שהוא מלא פחתים ובורות. וכן שאר דרכים. ויש דרך אחד שיש שם אש שארבע פרסאות מאותו האש נשרפים (ושאלו לו הדרך ואמר להם אותו הדרך שיש שם האש) והיו הולכים. והיה החכם מסתכל לפניו בכל פעם אם יש שם אותו האש. כי היה לו קבלה מאביו שיש שם אש כנ”ל. בתוך כך ראה האש. וראה שהיו הולכים דרך האש מלכים ויהודים מעוטפים בטלית ותפילין. וזה היה מחמת שהיו אצל אותן המלכים יושבים יהודים במדינתם ע”כ היו יכולים לילך דרך האש. ואמר החכם להמלך. באשר שיש קבלה בידי. שד’ פרסאות רחוק מן האש נשרפים. ע”כ אין אני רוצה לילך עוד. והמלך חשב מאחר שרואה ששאר מלכים הולכים שם דרך האש. ע”כ אמר שגם הוא ילך. וענה החכם. אני יש לי קבלה מאבי כנ”ל ע”כ איני רוצה לילך. אתה אם רצונך לילך. לך. והלך המלך וזרעו. ושלט בהם האש. ונשרף הוא וזרעו ונכרתו כולם

כשבא החכם לביתו. היה תמוה בעיני השרים. הלא היה נשמר משור ושה. ואיך בא שיהיה נכרת הוא וזרעו. ענה האנוס ואמר על ידי נכרת. כי החוזי כוכבים ראו ולא ידעו מה ראו. כי שור עושין מעורו תפילין ושה עושין מצמרו ציצית לטלית ועל ידיהם נכרת הוא וזרעו כי אותן המלכים שהיו יהודים דרים במדינתם שמלובשין בטלית ותפילין היו הולכים דרך האש ולא היו ניזוקים כלל והוא נכרת ע”י שלא היו רשאים יהודים שלובשין טלית ותפילין לישב במדינתו וע”כ היו השור ושה שבמזלות שוחקים ממנו. כי החוזי כוכבים ראו ולא ידעו מה ראו ונכרת הוא וזרעו כנ”ל:

למה רגשו גוים וכו’. תרועם בשבט ברזל: פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער וכו’ והדברים עתיקים וסתומים מאוד: כל זה שמעתי: עוד מצאתי קצת רמזים מהמעשה זו בקפיטל הנ”ל: ננתקה את מוסרותימו. מוסרות הם של עור: בחי’ תפילין: עבותימו עבות הם חבלים. בחי ציצית. כמו שדרשו רבותינו ז”ל פסוק זה במסכת ע”ז על ציצית ותפילין: יושב בשמים ישחק: כי השור ושה שבשמים שחקו ממנו: אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו: הכעס והבהלה והפחד הנ”ל: ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי: אפשר הרמז בזה. כי הדמות אדם שהעמיד המלך הנ”ל על הר גבוה. את זה לעומת זה כי הוא כנגד המלך על ציון הר הקודש. כי שם כלולים כל חלקי עולם וכו’ וזהו הר כנ”ל: נסכתי לשון נסך ויצק: שאל ממני כל העצות כנ”ל: גוים נחלתך ואחוזתך- אפסי ארץ. לאחוז יחד כל אפסי ארץ היינו כל ז’ חלקי עולם וכל המלכים והגוים לנחלה תחתיו: “עבדו” זה ציצית. “ביראה” זה תפילין. “וגילו ברעדה”: רעדה הנ”ל:

ביאור המעשה משיעורו של הגה”ח רבי עוזיהו אלכורת שליט”א


רבי נחמן כותב בסיפור במלך הרביעי בהנהיג עצמו בתקיפות לשון כפל על ה"חכמה" שלו ("ונפל על חכמה... ונעשה חכם גדול... ") לרמוז שהמלך נפל בחכמות שאינן בדרך התמימות (כי יש את חכמת התורה שהיא על דרך התמימות ויש חכמות חיצוניות שאין בהם תמימות כלל) ומחמת שחזר להתנהג ביד רמה ובחוזק הוצרך להישמר ביותר משור ושה.
אולם מחמת שחכמתו היתה בעקמימות לא התבונן בדבר ששור ושה פירושו להרשות ליהודים להניח טלית תפילין בפרהסיא, אלא הלך עם ''החכמות'' שלו ובאכזריותו לקח מכל עמו את בקרם וצאנם, שהיו ודאי כאלו שזה כל רכושם ופרנסתם, וכל זה כדי לשמור את עצמו שלא תנזק מלכותו. (יש להעיר שהמלך שקדם לו שהנהגתו היתה ברכות לא הוצרך לזה כלל, וגם בצוואתו לבניו לא ציווה להישמר משור ושה, רק להתנהג ברכות, אז רואים שזה כל הענין, שמי שמנהג מלכותו ברכות אין צריך לחשוש משום דבר [הערת מערכת])


למסירת פדיון נפש
נגישות